פרשיות כי תצא וכי תבוא נקראות באותה שבת – האחת בשחרית והשנייה במנחה – ולכן מוכרח שיהיה ביניהן קשר תוכני. אלא שלכאורה הן הפכיות לחלוטין: בשמותיהן, בפתיחתן, במשמעותן הפנימית, ובעיקר – כי תצא עוסקת בעבודת האדם בזמן הגלות, בעוד כי תבוא מתארת את מצב השכר והגאולה.
אך דווקא בכך טמונה התשובה: כאשר מנתקים בין שתי התקופות, נחווית הגלות כגורל של סבל ומאבק מתיש שאין ממנו מוצא, ומלחמת היצר נראית כמצב קבוע. אך האמת היא שהמלחמה אינה הייעוד, אלא הדרך אליו. כי תבוא היא הפירוש לכי תצא: גם עבודת המלחמה צריכה להיעשות מתוך מנוחה והתיישבות, מתוך חיבור מודע לייעוד העתידי ולשורש הנשמה שלמעלה מן העולם.
שתי הפרשיות אינן שני עולמות אלא ייעוד אחד: העבודה מכינה את השכר, והשכר מזין את כוחות העבודה.
סיכום השיעור:
- שתי פרשיות – הקריאה במנחה אינה אירוע צדדי אלא המשך ישיר לקריאת השחרית, ועצם היות שתי הפרשיות נקראות באותה שבת מחייב קשר פנימי ביניהן.
- ארבעה ניגודים – בשמות ("תצא" מול "תבוא") ובתוכן הפתיחה: יציאה למלחמה מול "וירשתה וישבת בה" והבאת ביכורים מתוך מנוחה.
- גלות וגאולה – ברובד הפנימי: כי תצא היא ירידת הנפש האלוקית למלחמה עם המנגד בזמן הגלות, וכי תבוא היא עבודה מתוך מנוחה ושלום בזמן שבית המקדש על מכונו. ההבדל אינו רק בשני אופני עבודה, אלא בין "מעשינו ועבודתינו" בזמן הגלות לבין השכר דלעתיד לבוא.
- לא עוד מלחמות – פרשת כי תבוא היא הפירוש לכי תצא: גם המלחמה עצמה צריכה להיות "באופן של מנוחה והתיישבות", מתוך ידיעה ש"על אויבך" – למעלה ממנו.
