בפרשת ראה מתירה התורה לבני ישראל, לקראת הכניסה לארץ, לאכול "בשר תאווה" שלא במסגרת קורבן – היתר שלא היה קיים במדבר. שינוי זה משקף שינוי יסודי בעבודת השם: במדבר היו ישראל פרושים מענייני העולם, כל צורכיהם סופקו משמיים ועבודתם הייתה בדבקות מוחלטת; ואילו בארץ מתחילה עבודת הבירורים – לחיות בתוך העולם, לעסוק בו ולקדשו ולעשותו "ארץ נושבת".
עם הכניסה לארץ נדרשת עבודה חדשה, ולכן ניתנה גם מצוות השחיטה: "אין ושחט אלא ומשך" – למשוך את הדבר מרשות הרבים, עולם הקליפות, אל רשות היחיד, "יחידו של עולם". אלא שהתורה מסייגת ומשלשת את איסור הדם: הלהט וההתלהבות שייכים לקדושה בלבד, ואילו בגשמיות ובמותרות מותרת רק תאווה טבעית מוכרחת, "על הארץ תשפכנו". והחידוש הגדול: הירידה שבכניסה לארץ היא באמת עלייה, שכן דווקא מכוח ההרחבה בכוחות הנשמה יכולים לרדת ולברר אף את תאוות האכילה, ולחבר גם אותה לנשמה האלוקית.
סיכום השיעור:
- בשר כשר – במדבר הותר בשר רק במסגרת קורבנות, ועם הכניסה לארץ מתירה התורה "בשר תאווה" בתנאי שחיטה ואיסור אכילת דם.
- "ארץ נושבת" – במדבר היו בני ישראל פרושים מענייני העולם, ובבואם לארץ החלה אצלם העבודה בעולם, לעשותו "ארץ נושבת".
- בירור המזון – במן לא הייתה "עין רואה" המביאה ל"הלב חומד", ולכן לא היה מקום ל"בשר תאווה"; רק עם עבודת הבירורים בארץ נדרשת אכילתו לשם שמיים.
- "אין ושחט" – "אין ושחט אלא ומשך": עניין השחיטה הוא למשוך את הדבר מרשות הרבים אל רשות היחיד, "יחידו של עולם".
- "על הארץ תשפכנו" – הדם מייצג את הלהט וההתלהבות, שצריכים להיות בקדושה בלבד; ולסיום, "מדבר" ו"ארץ ישראל" קיימים בכל יום בסדר יומו של היהודי.
