ישנו משל מדרשי ידוע שחוזר בווריאציות שונות, ובכל פעם מאיר את הלב מחדש:
מלך החזיק במרתף שלוש חביות דבש יקרות ביותר. זה היה דבש משובח שלא נמצא כמותו בכל הארץ והמלך שמר עליו מכל משמר. פעם נאלץ המלך לעזוב את הממלכה לתקופת זמן וחשש לגורל החביות. הוא קרא לשלושת ידידיו הנאמנים ביותר וביקש מכל אחד לשמור מכל משמר על חבית דבש אחת.
לאחר שנה שב המלך לארצו וקרא לידידיו להחזיר את החביות. התברר שאחד מעד ביצרו ואכל הכל. אחד לא פתח מעולם. ואחד פתח, טעם, ומיד סגר.
השאלה נשאלת: מי משלושתם קיבל את השכר הגדול? זה שלכתחילה לא פתח או זה שפתח וסגר?
חיבק המלך את זה שפתח וסגר, כי הוא הכיר בטעם הדבש המובחר ובכל זאת שלט ביצרו באהבתו ונאמנותו למלך.
וזה מה שכותב המהר"ם בן חביב, מגדולי רבני ירושלים לפני כ-300 שנה: "כיון שטעם בטעם החטא והכיר במים גנובים ימתקו, ואפילו הכי פירש מהעבירה מאהבת ה', ימצא דאותה עבירה שעשה כבר גרמה דפרישה זו שעשה היא זכות גדול. משא"כ בצדיק שמעולם לא חטא".
אבל המהר"ם בן חביב מתמודד עם שאלה קשה: "יש להתבונן היאך אפשר שגוף העבירה יעשה זכות?".
והמהרש"א מחריף: "זדונות נעשו לו כזכיות הוא לכאורה דבר תמוה דנמצא חוטא נשכר?".
איך זה ייתכן? איך העבירה עצמה הופכת לזכות?
ריש לקיש בגמרא ביומא מגלה את הסוד: "אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר 'שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך' והרי העוון נעשה במזיד וקרי ליה מכשול? והרי אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר 'ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם יחיה'? לא קשיא, כאן בתשובה מאהבה וכאן מיראה".
בתשובה מאהבה, הזדונות עצמם הופכים לזכויות!
המהר"ם בן חביב מסביר: הכוונה לכך שהמצוות של בעל התשובה שוות יותר. הזדונות שלו גורמות לכך שהזכויות שלו יזכו אותו ביותר שכר. שכן אדם שחוטא ואחר כך מוצא את הכוחות העילאיים לפרוש מהחטא, העשייה שלו תובעת יגיעה פי כמה מאשר מי שלא טעם חטא ואין בו רגישות אליו.
ריח הסיגריה מבלבל יותר את זה שעישן והפסיק מאשר את זה שלא עישן מעולם. ולכן בעל התשובה זוכה לשכר גדול יותר על הפרישה – וכך יוצא בסופו של דבר שהזדונות נעשו לו כזכויות, והחטא עצמו גורם לזכויות רבות ולכך שהעשייה תיחשב מעולה יותר משל הצדיק.
וכך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה: "ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה, אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם".
למה הדבר דומה? נחשוב על יהודי שחוזר הביתה בשעת לילה מאוחרת כשהוא מת מרעב. כל היום התרוצץ ממקום למקום ולא הכניס פרוסת לחם לפה. הוא מאבד שליטה, רץ מסוחרר לסטקייה, לא שואל ולא בודק, חוטף שווארמה בלאפה ה' ירחם ובולע בראש מסוחרר.
בבוקר הוא מתעורר ולא מאמין לליל האתמול. מבוהל הוא מתקשר לעבודה שלא יגיע היום ושב בתשובה שלמה. מתפלל בכוונה, קורא את כל ספר התהלים ונותן צדקה.
אבל הסיפור לא נגמר כאן. הוא קם בבוקר ונזכר במה שהיה וקיבל על עצמו הצטרפות לשיעור חדש שלא היה מקבל אחרת.
חולפות השנים והוא עולה לבית דין של מעלה. המלאכים פותחים את הספרים ומניחים הכל על המאזניים. הדיון הופך להיות מתוח ושקול בדיוק, מחצה זכויות ומחצה עוונות, אבל אז מגיע המלאך עם הלאפה והשווארמה ומניח על המאזניים, הטחינה עוד נוטפת ממנה, וזה מטה את הכף לצד הזכות והוא מביא את העולם לגאולה.
שכן גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכויות.
יעזור הקב"ה שנזכה להפוך כל טעימה מרה לדבש מתוק של תשובה.
