מסע של 42 תחנות: החיים כתהליך יציאה ממצרים מתמשכת

לך תנצח את עצמך. תעשה משהו חשוב שאין לך חשק לעשות אותו. הניצחון הקטן יזכיר לך עד כמה אתה גדול ולמה נועדת.

אנו רוצים לפתח נקודה מרהיבה בסוד המסעות, ובהקדים יסוד גדול בשמו של הבעש"ט, שכתב נכדו בעל הדגל מחנה אפרים.

דגל מחנה אפרים (ד"ה ויכתוב משה): "שמעתי בשם אדוני זקני כי כל המסעות היו מ"ב והם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו. כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה… ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי לידע הדרך אשר ילך בו כל ימי חייו ליסע ממסע למסע".

המסעות לא נכתבו בשביל מה שהיה, אלא בשביל מה שיהיה. לומר שהחיים הם מסע ארוך של 42 תחנות וכל אחד מבקר בכל אחת מהתחנות. לכל אחד יש "מרה" — מקומות שמר לו, ולכל אחד יש "מתקה" — מקומות שמתוק לו. לכל אחד יש "קברות התאווה" — מקומות שהוא קובר את התאווה ומקומות הפוכים, והתורה מונה את כל המקומות הללו כדי שנצא מוכנים למסע של החיים.

*

גדלתי על הסיפור הבא וינקתי אותו בחלב אמי: אחד מאחיי הגדולים נולד עם קשיי אלרגיה שגרמו לו סבל איום. צמחה לו פטריה בפה בגללה לא היה יכול לאכול והוא סבל מקוצר נשימה ודלקות ראות. הוא לא גדל, אמי לא מצאה מה להאכיל אותו ועד שכבר אכל משהו, היה מוציא הכול. הסבל של המשפחה היה נורא, הטיפול סחט את משאבי הנפש של אימי והיא לא חזרה לעבודה אחרי הלידה.

סבי, הרב משה אשכנזי, נסע באותם ימים לרבי וביקש ברכה עבור המשפחה. במיוחד הזכיר את אמי ואת מצבו של הילד. הרבי ענה: "עכשיו הרי מתקיים כנס נשי חב"ד בארץ הקודש, היא בוודאי מתעסקת בפעולות הכנס, וזו כבר סיבה נוספת שהילד יהיה בריא". באותה תקופה יצא הרבי עם מבצעי הקודש של חלוקת נרות שבת והגברת הכשרות, ונשות כפר חב"ד ערכו כנס ארצי שעסק בהגברת הפעילות. והנה הרבי מצווה על אמי להתעסק בכנס.

הנהלת נשות חב"ד שמעה את דברי הרבי וביקשה ממנה לבוא להנחות את הכנס. היא הייתה בהלם. לא היה דבר רחוק ממנה מאשר לצאת מהבית ולשנות עולמות. היה לה קשה להתרכז, אבל הציווי של הרבי היה ברור. היא התכוננה, ישבה עם אנשים לבנות את האירוע ויצאה להנחות את הכנס הארצי. למחרת האירוע, עברה דלקת הריאות, חלפה הפטרייה שליוותה אותו שלושה חודשים ואף תכשיר רפואי לא יכול היה לה, ובר"ח אדר "שמרבים בשמחה" חזרה לעבודה במכללת הכפר.

*

כל כך הרבה פעמים מרגיש אדם עייפות, ריקנות, חולשה, איבוד שליטה על החיים שלו, והוא קם ותוהה: איך יוצאים מזה? מה ירים אותי? מה יעניק לי תאוות חיים חדשה?

פרשת מסעי מניחה תשובה כבירה: לך תנצח את עצמך. תעשה משהו חשוב שאין לך חשק לעשות אותו. הניצחון הקטן יזכיר לך עד כמה אתה גדול ולמה נועדת.

נחשוב על שלוש החומשים האחרונים שמגיעים לסיכום בפרשת מסעי: אומה של עבדים יצאה ממצרים. שבורים, נואשים, טראומטיים, לא מאמינים בעצמם, בקושי מאמינים באלוקים וחסרי ידע בסיסי במצוות התורה. והנה אחרי 40 שנה במדבר הם מתקרבים לגבולות הארץ כשהם אומה מגובשת, יראי שמים ומחויבים למצוות, וחזקים מספיק כדי להסתער על קרב כיבוש הארץ כולה.

איך זה קרה? כיצד צומחת אומה? אומרת פרשת השבוע: "אלה מסעי בני ישראל בצאתם מארץ מצרים": אלו האירועים בהם עקרו אבותינו את עצמם מהטבעיות והתרוממו לגישת חיים נעלית יותר. 42 פעמים יצא עם ישראל לדרך — ואנו יודעים עד כמה קשה לקום מהמקום ולצאת לדרך. ובכל זאת הם לא נותרו באותו מקום ותבעו מעצמם יותר. פעם נפלו בתלונות וקיטורים ב"מרה", אבל למחרת בבוקר קיבלו על עצמם להיות חיוביים יותר ויצאו למסע הבא. פעם עצרו ב"מתקה" והיה להם טוב, אבל הם לא נעצרו וחיפשו את הטוב המושלם, הנעלה יותר. פעם קיבלו את התורה ב"סיני", אבל אחרי כך יצאו למסע נוסף שיגרום להם מחויבות עמוקה יותר, וכן הלאה.

כי אלו החיים: נועדנו להיות בוראים!, לייצר גרסה יותר טובה של עצמנו. הקב"ה ברא את העולם כדי להיכנס למקום שלא נותנים לו להיכנס. לגרום לנו להיות שותפים לבריאה ולהרחיב את גבולות הקדושה. בעוד שיש בנו שאיפה בסיסית לנוח ולהרפות ולהיות מה שאנחנו, השאיפה האמתית יותר היא להיות בוראים וחדשנים ולייצר מעצמנו משהו יפה יותר ממה שנוצרנו עמו.

ההשקפה הזו עוברת בכל סיפור ובכל אות בתורה. למשל, נביט על פרשת בראשית ונשים לב שאירוע הבריאה לא מפסיק להיכשל. הקב"ה כביכול לא מצליח במעשה ידיו. הוא בורא עולם מדהים, עם אדם בעייתי שמחריב הכול. בתוך כמה שעות אוכלים אדם וחוה מעץ הדעת, קין רוצח את הבל, והעולם כולו מתדרדר אל חטאי המבול.

אבל במחשבה שניה, זה לא כישלון, אלא כשל מתוכנן. זה בדיוק המסר הכביר של הסיפור: בלי החטא היה העולם יותר יפה, אבל עם החטא הוא הופך להיות יותר יצירתי. כדוגמה לכך דיברנו פעם על הנקודה המדהימה הבאה: ספר בראשית ותחילת שמות מתארים שישה סבבים של מתח במשפחה: קין והבל, ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו, אחי יוסף ויוסף, מנשה ואפרים, ומשה ואהרן. על פניו זה עולם ללא גבולות, אנשים שמסוגלים לכל פשע ולא עוצרים באדום. אבל במבט מעמיק יותר, אלו לא שישה סבבים של מתח במשפחה, אלא התקדמות מדורגת בה אנשים לומדים להתאפק ולמשול ברוחם. מסבב לסבב הם קמים, מתחרטים ומשפרים את התגובה.

המריבה הראשונה בין קין להבל נגמרת ברצח. המריבה השנייה בין ישמעאל ליצחק נגמרת יותר טוב: בפרידה. ישמעאל הולך לגור אצל אימא שלו ויצחק נשאר אצל אבא שלו. הסבב הבא מטפס עוד מדרגה: יעקב בורח מפני עשו וחי 34 שנים רחוק ממנו, בחוץ לארץ, אבל אחר כך הם נפגשים, מתנשקים ומסכמים שיום אחד יעברו לגור יחד. בסבב הרביעי יש לראשונה מחילה גמורה: יוסף מוחל לאחיו ומכלכל אותם עד סוף חייהם. בסבב החמישי בין מנשה לאפרים, לכתחילה לא מתחילה מריבה והאח הגדול מוחל על כבודו לחלוטין.

וגם זה לא השיא: בסבב השישי, משה עוקף את אחיו המבוגר ולוקח את ההנהגה שהייתה יכולה להיות שייכת לאהרן, ואהרן מקבל על עצמו להיות המתורגמן ונושא הכלים של אחיו. כי זה העולם שלנו: לא מושלם, אלא מפתיע. לא עולם טוב, אלא חגיגה של יצירת הטוב.

*

זה המסר של פרשת "מסעי": אם משיח לא הגיע, זאת אומרת שהקב"ה מצפה לעקירה נוספת. לניצחון נוסף. לעשות עוד משהו שלא אוהבים ולהאיר נקודה חדשה בתוך עצמנו ובעולם. כך הופכים נקודה נוספת לארץ ישראל ומיישרים את הדרך למלך המשיח.

בכך מבאר הרבי את השאלה האחרונה: מדוע נאמר "אלה מסעי… בצאתם מארץ מצרים", והרי מיד בנסיעה הראשונה לסוכות יצאו ממצרים? שכן כל החיים הם יציאה ממצרים. ממדרגה מוגבלת של קדושה לרמה נעלית יותר של מודעות ושל התמסרות. וככל שהאדם יכול לטפס גבוה יותר — ההתמסרות של אתמול היא בגדר מצרים.

אמי שיצאה מהבית לטפל בכנס למרות הקושי, האח שהבריא למחרת — זה סיפור "מסעי" של המאה ה-21. קום מהמקום הנוח, עשה משהו שלא אוהבת, תנצח את עצמך, והעולם יתרפא.

כתיבת תגובה

שיעורים נוספים בנושא

מקצועות

מה דעתכם על השיעור?