מה פרץ הנוסטלגיה שתוקף את פרשת מסעי? מה מטרת רשימת המכולת של 42 נקודות הציון בהם ביקרנו במדבר? למה מקדישה התורה חמישים פסוקים של "ויסעו ויחנו… ויסעו ויחנו", שאינם מלמדים כלום ואינם מחדשים דבר? התורה אינה מספרת מה עשינו שם, שום חוויה שעברנו לטובה או לרעה, אלא רק מונה את שמות המקומות וממשיכה הלאה?
"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן: ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם… ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכת: ויסעו מסכת ויחנו באתם אשר בקצה המדבר… ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין: ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה: ויסעו מדפקה ויחנו באלוש: ויסעו מאלוש ויחנו ברפידם".
לשם המחשה, סיפור בריאת העולם עליו מבוססת האמונה בבריאה בשישה ימים, תופש 31 פסוקים!. סיפור מתן תורה ועשרת הדברות שמהווה את הבסיס למוסר העולמי, מתרכז ב-14 פסוקים!. ואילו רשימת שמות המקומות בהם עברנו במדבר תופשת 50 פסוקים – יותר מסיפור הבריאה ומתן תורה יחד. וכל אחד תמה: האם אנו נערים שמתחרים מי צבר יותר חותמות בדרכון?! הרי בני הדור ההוא מתו בחולות המדבר ואוסף המקומות לא אמר כלום לדור החדש שנכנס לארץ?
הנה תמיהתו החדה של המקובל האיטלקי בתקופת גירוש ספרד, רבי אברהם סבע:
צרור המור פרשת מסעי: "בכל התורה כולה אין דבר שיראה שהוא שלא לצורך כמו אלו המסעות".
השאלה גדולה יותר: למה מתמקדת התורה במסעות ולא בחניות? גם אם זיכרונות הנוסטלגיה חשובים, מה פתאום נפתחת הפרשה במילים "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", שפירושם הוא אלה הנסיעות שעשו ממצרים, והרי לכאורה מטרת הסיכום היא לדעת איפה עצרנו וכמה התקדמנו לארץ ישראל ולכן היה צריך להיאמר 'אלה חניות בני ישראל בדרך לארץ ישראל'?
אלשיך: "למה מונה המסעות ולא החניות, כדרך העולם שאין מונים מקום שיצאו משם כי אם המקום שחנו בו? וגם אין אדם עושה עיקר מהנסיעה מכל אחד מהמקומות כי אם מה שהיה לו כשחנה בהם?".
נחדד יותר את השאלה: "נסיעה" בלשון התורה היא עקירה ממקום היציאה. לא כלשוננו בה הנסיעה היא דבר טפל בדרך אל היעד, אלא להיפך: נסיעה היא העקירה מהמקום שהיינו בו. לעומת זאת, חניה היא ההגעה ליעד. נסיעה היא מ-, ואילו חניה היא ל… או ב… הנה כמה דוגמאות:
הרבי בליקוטי שיחות (כג/226): "'הליכה' בלשון התורה מסמלת את ההתקדמות אל היעד, אולם 'נסיעה' מדגישה את היציאה מהמקום, כמו בפרשתנו 'ויסעו מ…', או כמו שאמר האיש ליוסף: 'ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אמרים נלכה דתינה, וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדתן' (ובייחוד לדברי רש"י שם: 'הסיעו עצמן מן האחווה', היינו שעקרו עצמם מהרגש הטבעי של האהבה לאחיהם). וכן 'ויסע משה את ישראל מים סוף' וברש"י: הסיעם בעל כרחם (כי רצו להתעכב לאסוף מביזת הים). וכך מתרגמים את המילה 'ויסע' – 'ועקר', כמו שופטים טז,יד: 'ויסע את היתד' ובמצודות שם: 'ועקר'".
והתמיהה כפולה: למה מתמקדת התורה בנסיעה מ-, והרי לכאורה תכלית הפרשה היא היכן עצרו?
*
הרמב"ם מיישב בפשטות את השאלה הראשונה:
מורה נבוכים (חלק ג פרק נ): "אלו הספורים שיחשבו רבים שאין תועלת בזכרם… ומזה הזכרת המסעות שיֵרָאה שזכר מה שאין תועלת בו כלל… ו[אולם] הצורך בו גדול מאד, מפני שכל הנסים אין אמתתם ברורה רק למי שראם, אך לעתיד יהיה זיכרונם סיפור ואפשר שיכזיבם השומע… [כמו] עמוֹד ישראל במדבר ארבעים שנה והִמצֵא בו המן בכל יום, והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב 'נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם'… וכאשר ידע ה' יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד ויחשבו שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו… מפני זה… חִזֵק עניני אלו הפלאים בְּבאוּר המסעות ההם, שידעו גודל הפלא בישיבת מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה".
תכלית הסיכום היא להנציח את הניסים שאירעו במדבר. טבע האדם הוא לשכוח את הנסים שנעשו לו ולהלביש אותם בלבושי הטבע. האדם הוא יצור מציאותי ולכן נוטה לפקפק בכל תופעה ניסית. וכך יבואו ההיסטוריונים במהלך הדורות ויטשטשו את חיי הפלא במדבר: הם יטענו שבני ישראל חנו קרוב לגבולות ארץ מיושבת כלשהי ומשם הביאו אוכל ומים. לכן התורה חוזרת ומזכירה את המקומות הספציפיים בהם חנו כדי שיהיה ברור שהם ישבו בעומק המדבר והתקיימו בצורה נסית.
ואולם בעוד שההסבר עונה את השאלה הראשונה, הוא מחזק שבעתיים את השאלה השנייה: מדוע מתמקדת התורה במסעות מ-… ולא בחניות ב-…?
רש"י עונה הסבר אחר, שמיישב את השאלה השנייה:
רש"י: "למה נכתבו המסעות? להודיע חסדיו של מקום שאף שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה… שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות – צא מהם י"ד שכולם היו בשנה ראשונה, קודם גזירת המרגלים…. ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן… נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות".
התורה רוצה לדבר על המסע עצמו ולהדגיש שזה לא היה נורא כפי שנראה מרחוק. למרות שנגזר עליהם להיטלטל ארבעים שנה במדבר, הקב"ה ריחם עליהם ולמעשה הסיע אותם עשרים מסעות בשלושים ושמונה שנה (ועוד 14 היו לפני גזירת המרגלים ושמונה היו בשנה האחרונה). כך שהם יצאו למסע ולתזוזה פעם בשנתיים.
אבל רש"י עצמו אינו מסתפק בפירוש הזה. כיון שקשה לומר שכל מטרת התיאור היא להדגיש את חסדו של הקב"ה, בשעה שזה לא "חסד" כל כך גדול לעבור 20 דירות בתוך 38 שנים. ואף שהם גרו באוהלים ניידים ולא בטירות פאר, עדיין קשה לראות בטלטולים הללו את גודל "חסדיו של מקום".
אכן, הרמב"ן מסכם שאין הסבר משכנע לפרשת המסעות וזה מסוג הסודות שרק הקב"ה יודע טעמם.
הרמב"ן: "מכתב המסעות מצות ה'…לא נתגלה סודו וזהו 'ויכתוב משה את מוצאיהם על פי ה"".
אולם קיים פתרון יפהפה שמאיר את כל הסוגיה. הפתרון בא מהבנה עמוקה על מהות החיים עצמם. החיים לא מתמקדים בחניות – במקומות שאליהם מגיעים, אלא במסעות – בעקירה ממקומות שבהם היינו.
כי זה סוד החיים: לא להתעצר ולא להסתפק. לא להתיישב ולמצוא מנוחה, אלא להמשיך לנוע, להתפתח, לצמוח. אם המטרה הייתה להגיע ל"חניות" – לבנות מתחם נוח ולהתיישב בו – התורה הייתה מתמקדת ב"חניות". אבל המטרה היא תמיד לעקור את עצמנו ממה שהיינו אתמול, לצאת ממיצרים חדשים בכל יום.
