הבה נזכיר את הסיפור: עם ישראל היה בדרך לארץ ישראל, הוא ניצח את שתי המעצמות החזקות באזור, את "סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן" ולא נותר אלא לחצות דרך מדינה חלשה בשם "מואב". חשוב לציין כי עם ישראל לא התכוון בשום אופן לפגוע במואב. המואבים הם בני דודים שלנו, הם צאצאים של "מואב" בן "לוט" ולכן נצטווינו: "אל תצר את מואב". משה ביקש בסך הכול לעבור דרכם. אך בלק חש מהעם העצום שיחדור בתוך ארצו וחיפש דרך לבלום את התאוצה שלהם.
הוא בירר אצל זקני מדיין – שם גדל משה – מה סוד כוחו של משה והם ענו: "כוחו בפיו". התפילות שלו נשמעות למעלה. כיון שכך, החליט בלק לפגוע במשה בנשק שלו עצמו. הוא חיפש מישהו ש"כוחו בפיו". אדם שיודע לקלל ולעורר קטרוגים לפני האלוקים. כולם המליצו על "בלעם בן בעור", גדול נביאי התקופה, מיסטיקן מארם נהריים שידע לקלל. וכאן מדגיש המדרש כי הבחירה בנשק הזה הוא רוע מוחלט. כל אויבינו לחמו נגדנו בנשק קונבנציונלי, הם יצאו מולנו למלחמה פיזית ובמלחמה כזו, חלק ניצולים. אך בלק תכנן לפגוע בנו בדרך לא קונבנציונלית, נשק של קללות וקטרוגים שהוא "כלי להשמדה המונית". אם בלק היה מצליח בתכניתו, כל העם היהודי היה אבד היל"ת.
אבל כאן מתגלה לנו שאלה מעמיקה יותר: מי באמת היה מסוכן יותר – בלק או בלעם? הרבי דן באריכות בשיחה אחרת מי שנא יותר את ישראל. בין שני הברנשים הללו – מי היה מסוכן יותר? הרבי מביא שם יסוד גדול שנוגע לעוד כמה מהשונאים הגדולים ביותר של ישראל.
בלק שנא את ישראל מפני סיבה הגיונית. הוא חשש שהם יעברו בגבולו ויכבשו את ארצו. וכמובן לא הייתה לו דרך לדעת מציווי ה' לישראל: "אל תצר את מואב". בלעם, לעומתו, היה נביא ולכן ידע בוודאי שעם ישראל אינו מתכוון לפגוע במואב. והעובדה שהוא בכל זאת הגיע לקללם, נבעה משנאה תהומית, עצמית, ללא שום סיבה. הוא פשוט לא היה יכול לראות בקיומם של ישראל.
ואלו הם השונאים המסוכנים ביותר. אדם ששונא בגלל אינטרס כלשהו, כסף או כבוד, הוא לא אויב מסוכן. אפשר להגיע אתו לגישור ולפשרה. האויב המסוכן הוא זה ששונא בלי סיבה. זה שמרגיש כי זה או אתה או הוא. האויב שמרגיש כי עצם קיומך מאיים עליו.
ויש להעיר כי היסוד הזה מוסבר אצל מפרשים אחרים לגבי מצוות "מחיית עמלק" והמצווה שנקרא בפרשת מטות, "למחות את מדיין". בתורה מחמירה איתם יותר מכל שונאינו במהלך הדורות, משום שהם יצאו למלחמה בלי כל סיבה הגיונית. עם ישראל לא עבר בשטח שלהם ולא התכוון לכבוש אותם. זאת הייתה שנאה לשם שנאה — ומהאנשים האלו צריך להיזהר ביותר ולמחוק אותם עד היסוד.
ואכן יש להעיר מהמובא בחסידות כי "עמלק" ו"בלעם" יצאו מאותה אסכולה והדבר מתבטא בשמם: אם נכתוב בשורה אחת "בלעם" ובשורה מתחתה "עמלק", נראה ששני השמות מרכיבים אחד את השני: האותיות "בל" והאותיות למטה "עם" — מרכיבים את השם "בלעם". וכן האותיות האחרונות "עם" והאותיות מתחתיהן "לק" — מרכיבות את השם "עמלק".
המקבילה של בלעם ועמלק בימינו היא מדינת "איראן". אין לנו גבול ועסק איתם ובכל זאת הם לא מסוגלים לראות בקיומנו. הלקח הוא, שעם אויבים כאלו לא חותמים הסכמים ולא מנסים לרצותם.
והמדרש מוסיף: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים — מהיכן בא? מאצל בלעם הרשע". כלומר, בלעם הוא המנטור הרוחני של עמלק. הוא זה שמלמד אותו איך לשנוא בלי סיבה, איך להיות אויב קיומי של עם ישראל.
ולכן אין זה מקרה שהפרשה לא נקראת על שם בלעם. הרבי מבאר שבלק היה היוזם והמממן של הסיפור ואילו בלעם היה רק השליח. ולכן הוא הנושא המרכזי. אבל יתכן לבאר זאת גם באופן אחר: בלעם הוא הרוע המזוקק והמוחלט, מהליגה של עמלק – ואנשים כאלו מצווה למחותם ולא להעניק להם פרשה בתורה.
רש"י פירש ש'בלעם היה שונאם יותר מבלק' ולכן בלק ביקש 'ארה לי' ואילו בלעם אמר לשון מפורשת יותר: 'קבה לי'. וכן בלק ביקש רק: 'ואגרשנו מן הארץ', להסיעם מעליו ואילו בלעם אמר 'וגרשתיו' בכלל מן העולם. וכוונתו ששנאתו של בלעם הייתה מסוג אחר: שנאתו של בלק הייתה מפני סיבה, מיראתו שבני ישראל יכבשו את ארצו. משא"כ שנאתו של בלעם הייתה שנאה עצמית, בלי סיבה, שהרי הוא ידע בנבואתו מהציווי לישראל: 'אל תצר את מואב'.
והנה נפלא: התורה לא נותנת לבלעם את הכבוד של פרשה על שמו, אך היא כן נותנת לבלק. למה? משום שבלק, למרות כל רשעותו, פעל מתוך פחד אנושי מובן. הוא ראה איום על עמו וניסה להגן עליו. זו עדיין שנאה שאפשר להבין, אפילו אם אי אפשר להצדיק. בלעם, לעומת זאת, שנא מתוך רוע טהור, ולכן הוא לא זוכה להנצחה.
בפרשת בלק אנו למדים שיש הבדל עמוק בין סוגי האויבים שלנו. יש כאלו שאפשר לנהל איתם משא ומתן, ויש כאלו שהיחיד הדרך להתמודד איתם היא התמודדות מוחלטת. זיהוי הסוג הנכון של האויב הוא הכרחי לקיום שלנו.
יעזור הקב"ה שנזכה לחכמה להבחין בין סוגי האויבים, ושנדע להתמודד עם כל אחד מהם בדרך הנכונה לפי מהותו האמיתית.
