בתחילת שנות הלמ"ד (שנות השבעים), אירע אירוע קשה בטורונטו בקנדה. פעילים אנטישמיים הציתו מבנה בית כנסת ונשרפו בו כמה ספרי תורה. הציבור בארצות הברית נסער מהמעשה ויהודי קנדה נחרדו לראות את האנטישמיות דורכת על סף דלתם.
באותה עיר היה חסיד מקהילת חב"ד, שייסד מנין תפילה לילדי האזור שלא נהגו ללכת לבית הכנסת. הרב אברהם יעקב גלוכובסקי נהג לאסוף את הילדים ממשפחות שלא שמרו תומ"צ ולהתפלל איתם במניין תפילה חווייתי. הוא היה מספר את פרשת השבוע ועורך להם קידוש עם 'סעודה'. בשבת הראשונה אחרי אירוע ההצתה הופיעו במקום שני ילדים חדשים. חיים קפלן בן 13 ואחיו הצעיר, שמואל. הם התגוררו לבדם עם אימם והאירוע הקשה הסעיר את רוחם. עם סיום התכנית, ניגש חיים הצעיר אל הרב וביקש לשוחח: "כיצד נתן אלוקים לאנטישמים האלה לשרוף ספרי תורה"?! הרב גלוכובסקי הביט בילד בעצב וענה: "גם אני אינני יודע. יש דברים שאיננו מסוגלים להבין".
הילד הופתע לשמוע שהרב איננו יודע תשובה ודווקא המענה הכן, כבש את ליבו. הוא ואחיו החלו לפקוד את ה'מניין' בקביעות, בהדרגה החלו לקיים מצוות, עד שהביעו את רצונם לעבור ללמוד בבית-הספר של חב"ד. אימם לא התלהבה מהרעיון, אך נעתרה לרצון העז של ילדיה. אחרי כמה חודשים הגיע חג הפסח והילדים לא יכלו לעשות את החג בבית, שכן אימם לא הייתה מוכנה להכשיר את הבית והם החליטו להתארח אצל משפחה בניו-יורק ולעשות את החג בקרבתו של הרבי.
חיים כתב מכתב לרבי וציין את שמחתו על שיזכה להימצא בפסח בקרבת הרבי, אך בתוך זמן קצר קיבל מענה: "לעשות את הפסח בבית, עם האם. בדבר שאלות ופרטים להתייעץ עם הרב גלוכובסקי והרב שוחט (רב קהילת חב"ד בטורונטו) כיצד להכשיר את הבית". העמדה של הרבי ריגשה את האישה והיא הביעה נכונות לעשות הכול כדי שהבית יהיה כשר לפסח.
חלפו כארבעים שנה. בנו של הרב גלוכובסקי, הרב מנחם מנדל, נסע בשליחות הרבי לארץ הקודש, הוא ניהל את חייו רחוק מקנדה ולא ראה ולא שמע מאותו חיים קפלן. לקראת חג השבועות שנת תשע"א (2011), נסע הרב מנחם-מנדל לחוג את החג בבית-מדרשו של הרבי בניו-יורק. בליל החג הלך להתפלל במניין המתקיים בחדרו של הרבי. בהיכנסו לשם ראה פתאום את חיים קפלן, סב לנכדים, שבא לניו-יורק לרגל חתונת אחד מילדיו. הם שוחחו באריכות, חיים סיפר את סיפור התקרבותו לחיי היהדות ובסיום אמר: "כששאלתי בשעתו את אביך איך ייתכן שהקב"ה אפשר להעלות באש את ספרי התורה, לא ידע להשיב לי, אך היום אני יודע את התשובה: אילולא האירוע הקשה הזה — אני ואחי לא היינו מגלים את עולמה של היהדות".
סיפור זה מבהיר לנו את אחד העקרונות הגדולים ביותר בהנהגת הקב"ה את העולם, ועקרון זה מגיע לביטוי המושלם בפרשת בלק. השם של הפרשה "בלק", מעביר מסר יסודי שהוא הרבה יותר גדול מבלק ובלעם. כאן התורה מספרת כיצד עלינו להגיב לקשיים. התורה באה ללמד כי דברים טובים מגיעים לעולם דרך אנשים רעים. קושי הוא הדרך של אלוקים לייצר תוצאות יוצאות דופן, חורגות בהרבה מהרגיל.
בלק ובלעם תכננו להרע לישראל בצורה שלא הייתה כמותה. בלעם תכנן למנות את כל עוונות וחטאי ישראל ולסכסך באופן מוחלט בינם ובין הקב"ה. הסוף היה, שדווקא דרכו הגיעו לישראל הברכות הגדולות ביותר. בלעם הוא הנביא הבלעדי שמבטיח את ההבטחה הגדולה מכולן: את הגאולה העתידה וביאת משיח צדקנו. בכך מעבירה התורה מסר: אנחנו מתפתחים בעיקר דרך אתגרים, לא דרך הרגעים הקלים בחיים. הדרך אל ההצלחה היא אינה ישרה, היא מפותלת.
יש לכך משל מפורסם: כשאדם רוצה לפתח את מסת השריר שלו, הוא הולך למכון כושר ושם מרים את רמת הקושי במכשיר. ככל שהוא מתקדם, כך הוא מרים את רמת ההתנגדות. הסיבה לכך פשוטה: אדם לא מסוגל להוציא יותר כוח ממה שהוא נדרש ולכן הדרך לפתח את השריר ולהרגיל את הגוף להוציא יותר כוח, היא לעורר התנגדות והיא מאלצת אותו לגלות מה שיש בפנים. אתגר הוא הדרך של אלוקים לומר: אתם מסוגלים ליותר. יש לכם בפנים כוחות שאינם ממומשים.
המדרש אומר על בלק: "שונאן היה יותר מכל שונאים. שכלם היו באין במלחמות ובשעבוד שהן יכולים לעמוד בהן, וזה כאדם שהוא מוציא דבר קללה מפיו לעקור אומה שלימה." בלק לא בחר בנשק רגיל, הוא בחר בנשק שמיועד לעקור אומה שלימה. אבל התוצאה הפוכה – דווקא דרכו הגיעו הברכות הגדולות ביותר.
והנה דברי הרבי שמבארים איך זה עובד: בעלי התוספות מקשים, כיצד אמרה התורה 'דבר אל בני ישראל ויחנו לפני בעל צפון' והרי נאמר בגמרא שאסור לאדם לומר לחברו 'המתן לי בצד עבודה זרה פלונית'? הם עונים שהאיסור הוא דווקא לאדם ולא לקב"ה. כוונת הדברים היא, שכאשר אדם מזכיר שם עבודה זרה, הוא מחשיב אותה בכך ואילו כוונת התורה היא לבטל ולבזות את העבודה זרה ולהראות שאין בה ממש והיא לא הועילה למצרים.
וכך בקריאת השם בלק: אצל בלק אנו מוצאים כי לא רק שמחשבתו הרעה התבטלה, אלא יותר מכך: קריאתו לבלעם גרמה להוספה אצל עם ישראל — והם התברכו בברכות נעלות יותר על ידי בלעם. כך שהזכרת השם "בלק" מבליטה את היתרון וההוספה שנעשה אצל היהודים.
המסר של פרשת "בלק", אם כן, הוא לשנות את ההתייחסות. "בלק" יכול להיות שם של צורר, אך במבט מעמיק יותר, הוא השגריר של אלוקים כדי להביא לעולם את הנבואה על הגאולה העתידה.
מה המסקנה המעשית מכך? כל אחד מבקש "טוב נראה ונגלה", אולם אם חלילה נופל על האדם אתגר מסוים, ניתנת לו הבחירה כיצד להתמודד אתו. הוא יכול להישבר, אך הוא יכול למנף אותו לפעולה חדשה שעוד לא עשה מעולם. הוא יכול לקבל החלטה טובה חדשה וכך הקושי הזה הפך למנוף של התעלות והתקדמות.
יעזור הקב"ה שנזכה לראות בכל קושי הזדמנות לגילוי כוחות חדשים, ושנבין שדרך האתגרים הקשים ביותר מגיעים הדברים הטובים ביותר.
