הדרשה עוסקת בתובנה מהפכנית ביחס לאושר: האושר אינו מטרה שניתן להשיג במישרין, אלא תוצאה עקיפה של חיים בעלי משמעות וערך. זוהי התובנה שמקופלת בסידור ה"תמיד" בחיי היהודי – הקרבת קרבן בבוקר ובערב, וכן בפתיחה ובסיום של הגהות הרמ"א לשולחן ערוך. הרמ"א פותח ב"שויתי ה' לנגדי תמיד" (יראה) ומסיים ב"וטוב לב משתה תמיד" (שמחה).
הרבי מליובאוויטש מסביר שיש סדר מהותי: בבוקר, בתחילת היום או המשימה, קשה להרגיש שמחה והתלהבות. נדרשת דווקא משמעת עצמית ויראת שמים כדי להתגבר על העצלות והחרדות. השמחה מגיעה בסוף, אחרי המאמץ והעשייה. הדרשה מתכתבת עם תורתו של ויקטור פרנקל, מי שפיתח את תורת הלוגותרפיה מתוך ניסיונו במחנות הריכוז. פרנקל גילה שמה שמאפשר לאדם לשרוד אינו הרצון לאושר אלא חיפוש משמעות – האמונה שיש לו משימה ייחודית בעולם. המשמעות נמצאת לא בקבלה אלא דווקא בנתינה, לא בשאלה "מה אני צריך?" אלא "מה צריך ממני?". כך, האדם שמתמקד במשמעות ובתיקון זוכה לאושר עמוק שאין להשיגו בחיפוש ישיר.
מהלך הדרשה:
- פרשת תצווה מזכירה את קורבן התמיד: כבש בבוקר וכבש בערב.
- הרמ"א פותח את השולחן ערוך ב"שויתי ה' לנגדי תמיד" (יראה) ומסיים ב"וטוב לב משתה תמיד" (שמחה).
- תמיהה מדוע הרמ"א לא מאזכר את השמחה כבר בתחילת השולחן ערוך.
- הרבי מסביר: בבוקר קשה להרגיש שמחה, נדרשת משמעת עצמית.
- הדחיינות (procrastination) נובעת מחרדה תת-מודעת ומשיתוק מפחד.
- האושר אינו מטרה בפני עצמה אלא תוצר של משמעות וערך.
- סיפור על פרופסור ויקטור פרנקל והתורה הלוגותרפית שפיתח.
- הרבי משבח את שיטתו של פרנקל ומתפלא על מיעוט ההערכה לה.
- המשמעות מגיעה מיציאה מהעצמי ומהתמסרות למטרה גדולה יותר.
- ה"סוף" – רגעי הלוויה או ביאת המשיח – נותן פרספקטיבה על מה חשוב באמת.
