האדמו"ר מקלויזנבורג, ששרד את אימי השואה בצורה הנוראה ביותר, נכנס לבית כנסת בארצות הברית אחרי השחרור. כשהגיע הבעל קורא לפרשת הקללות והנמיך קולו כנהוג, החל האדמו"ר לצעוק: "העכער, העכער!" יותר בקול, יותר בקול! תצעק את הקללות שהתקיימו בכל עוז! עכשיו הגיעה תור הנחמה והגאולה!
רגע של צמרמורת. אדם שעבר את כל הזוועות, ששתה את כוס התרעלה עד תומה, דורש לשמוע את הקללות בקול רם. לא לחשוש בפחד, לא להתכווץ בפינה – אלא לצעוק בגאון: עברנו את הכל, קיבלנו את המגיע, עכשיו תבוא הגאולה!
פעמיים בשנה קוראים בתורה פרשת קללות. בבחקותי – הקללות שאמר הקב"ה. בכי תבוא – הקללות שאמר משה. והגמרא מגלה סוד: עזרא תיקן שיקראו קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, וקללות שבמשנה תורה קודם ראש השנה. למה? "כדי שתכלה שנה וקללותיה".
והשאלה פשוטה: איך קריאה עוזרת? אם נגזרו קללות חלילה – מה יעזור לקרוא עליהן? ואם לא נגזרו – למה להזכיר רעה?
שתי תשובות יש בראשונים. הראשונה: הקריאה היא כמו השוט על הקיר במלמד. רואים את האזהרה ומבינים את המסר בלי צורך במכות עצמן. שומעים את הקללות ומזדעזעים לתשובה.
אבל התפארת שלמה מרדומסק אומר משהו עמוק יותר: "כמו שאומרים 'ונשלמה פרים שפתינו', שאם חס ושלום נגזר אשר לא טוב הנה, יצאנו חובתנו בקריאת הדברים האלה וממילא יתהפכו לנו כולם לברכה".
כלומר, עצם הקריאה היא כפרה. הצער של שמיעת הקללות נחשב כאילו באו חלילה. כמו שאומרים "ונשלמה פרים שפתינו" – שדיבור על קרבנות נחשב כהקרבה, כך קריאת קללות נחשבת כקבלתן.
זה כמו המנהג לבקש 'לקח' בערב יום כיפור. לקבל עלבון קטן כדי לצאת ידי חובה ולא להצטרך לבקש חסדי בריות ממש. עדיף להתבייש רגע בבית הכנסת מלהתבזות חלילה בחוץ.
אבל יש כאן עומק נוסף. הקללות של משה בפרשתנו נראות חמורות יותר. הקב"ה אמר 49 קללות, משה אומר "מאה חסר שתיים". הקב"ה מסיים בנחמה: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים", משה מסיים בקללה: "והתמכרתם שם לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה".
למה משה מחמיר? איפה האב הרחמן שמסר נפשו ארבעים שנה?
הרדב"ז מגלה סוד נפלא: "אין צריך נחמה בפרשת כי תבוא לפי שנחמתם בצדם, שאין פסוק שלא הוזכר בו שם הוי' המורה על הרחמים". בכל קללה כתוב "יככה ה'", "ישלח ה'", "ידבק ה'" – שם הרחמים.
משה כולל את הנחמה בתוך הקללה עצמה. כמו שכתוב: "כי הוא יכאיב ויחבש, ימחץ וידיו תרפינה". יד אחת מכה, יד שניה מרפאה. והעיקר – שרואים שזו יד של אבא.
וזה מה שראינו בשנה הנוראה הזו. מצד אחד, עיוורון מוחלט בשביעי באוקטובר. הובסנו בידי פרחחים על אופניים. מצד שני, ניסים גלויים – עצירת המתקפה מאיראן, חיסול מנהיגי הטרור, ביטול איום הטילים.
אין הסבר טבעי לשילוב הזה של אסון ונס. רק הסבר אחד: "יככה ה'". הקב"ה מדבר איתנו. ובגלל שרואים שזו יד ה' – יש נחמה גם בתוך הכאב.
לכן האדמו"ר מקוילזנבורג דרש לקרוא בקול. אחרי שעברנו את הכל, אחרי ש"יצאנו חובתנו" בפועל ממש – הגיע הזמן לצעוק: תכלה שנה וקללותיה! גמרנו עם הקללות! עכשיו תחל שנה וברכותיה!
וזה המסר של קריאת הקללות. לא לפחד מהן – להתמודד איתן. לא להתכחש – להכיר. ודווקא מתוך ההכרה שהכל מידו יתברך, גם הקללות הופכות לברכה.
כי כשיודעים שאבא מכה – יודעים שזה מאהבה. וכשמבינים שהמכות הן תיקון – מקבלים אותן באהבה. וכשמקבלים באהבה – הן מתבטלות.
יעזור הקב"ה שנזכה באמת ל"תכלה שנה וקללותיה", שהקריאה תספיק לכפרה, ושנזכה לשנה של ברכות בלבד, בלי צורך בייסורים כלל.
