"כמה מובטח ובטוח אדם שהקב"ה מסייע לו" – כותבת הגמרא ומביאה דוגמה מפתיעה – "שאול חטא באחת ועלה לו הדבר במלוכה, דוד חטא בשתיים ולא עלה לו במלוכה".
שאול המלך חטא פעם אחת. הוא ריחם על אגג מלך עמלק ולא הרגו כמצוות ה'. התוצאה: איבד את המלכות. דוד חטא פעמיים – במעשה אוריה ובספירת העם. התוצאה: נשאר מלך.
האם יש כאן משוא פנים? האם הקב"ה מעדיף את דוד על שאול?
התשובה נמצאת במילה אחת. כששמואל מוכיח את שאול, הוא עונה: "חטאתי כי יראתי את העם". כשנתן מוכיח את דוד, הוא עונה: "חטאתי".
נקודה. בלי תירוצים, בלי הסברים, בלי האשמות. חטאתי.
המהרש"א מסביר: "דוד בא לטהר והודה על חטאיו וקיבל עליו יסורים ולכך מן שמים סייעוהו לשוב בתשובה שלמה. משא"כ בשאול דלא מצינו שהודה על חטא זה ולא קיבל עליו יסורין".
ההבדל לא בחומרת החטא – בתגובה אליו. דוד לקח אחריות מלאה. שאול חיפש אשמים. ומי שמחפש אשמים – לא יכול לתקן.
וזה בדיוק הקשר לפרשת הקללות שלנו. כל הקללות הנוראות בפרשה באות על חטא אחד מרכזי: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב".
אבל איך קללות יפתרו חוסר שמחה? אדרבה, הן יגרמו ליותר עצבות וכעס!
התשובה: הקללות באות להזכיר לנו מי אנחנו ומה תפקידנו. כשאדם סובל, הוא מתחיל לשאול שאלות. למה זה קורה לי? מה ה' רוצה ממני?
ואז יש שתי אפשרויות. או שיאשים אחרים – "כי יראתי את העם", "הסביבה גרמה לי", "לא הייתה לי ברירה". או שיגיד – "חטאתי". אני אחראי. אני בחרתי. ואם בחרתי פעם לרע – אוכל לבחור עכשיו לטוב.
בשנה האחרונה ראינו את זה בגדול. אחרי השביעי באוקטובר, ראשי המדינה לא מצאו את העוז לקום ולהודות שטעו. טעו כשנתנו לחמאס כסף, טעו כשסמכו על הרשע, טעו בכל הקונספציה.
ומה היה קורה אם היו אומרים "חטאנו"? אולי היו מאבדים תפקיד, אבל היו זוכים לסיעתא דשמיא. היו מכפרים על הדם שנשפך. והעיקר – היו מונעים את הטעות הבאה.
כי זה הסוד: מי שמודה בטעות – לומד ממנה. מי שמכחיש – חוזר עליה.
סיפור מדהים ממחיש זאת. חוקרת בשם ליזה קאהן מאוניברסיטת ייל בדקה מה קובע הצלחה בקריירה. היא גילתה משהו מפתיע: לא הכישרונות, לא ההשכלה – אלא נקודת ההתחלה.
מי שהתחיל לעבוד בתקופת משבר, נתקע במשכורות נמוכות עשרים שנה. למה? כי הוא האשים את הנסיבות. "השוק גרוע", "אין הזדמנויות". ומי שמאשים נסיבות – נשאר תקוע בהן.
לעומתו, מי שהתחיל בתקופה טובה למד לקחת אחריות. "אני מצליח כי אני מוכשר". וגם כשהגיע משבר, הוא המשיך לקחת אחריות ולהצליח.
זה מה שהרמב"ם כותב במקום מפתיע. את הנושא של "בחירה חופשית" הוא שם בהלכות תשובה. למה? כי בחירה היא היסוד של תשובה. אם אתה לא בוחר – אתה לא אשם. ואם אתה לא אשם – אתה לא יכול לתקן.
הרבי מחדד: "כל זמן שיש לאדם תירוץ לתלות בו סיבת חטאו… אין תשובתו אמתית". כי אם הנסיבות אשמות – מה יעזור שאני אשתנה? הנסיבות יגרמו לי לחטוא שוב!
רק מי שמכיר "שהחטא היה מדעתו ומרצונו" – יכול להגיד "ומרצוני אני משתנה".
ולכן דוד זכה להישאר מלך. לא כי החטא שלו היה קל – הוא היה חמור הרבה יותר. אלא כי הוא ידע להגיד "חטאתי".
וכשאדם מודה באמת, הקב"ה עוזר לו. "מובטח ובטוח אדם שהקב"ה מסייע לו" – למי? למי שלוקח אחריות. מי שאומר "אני טעיתי ואני אתקן".
זה המסר של הקללות. הן לא באות להעניש – הן באות להעיר. לגרום לנו לשאול: למה לא עבדתי בשמחה? ואם נאשים את הנסיבות – נישאר בקללות. אם נגיד "חטאתי" – נזכה לברכות.
יעזור הקב"ה שנלמד משאול ודוד, שנדע לקחת אחריות, להודות בטעויות, ולזכות לסיעתא דשמיא של "מובטח ובטוח" לתיקון ולכפרה.
