ביום ראשון שעבר, רעד המזרח התיכון ועמו העולם כולו. רעידת האדמה החזקה ביותר במאה השנים האחרונות, הכתה בגבול טורקיה-סוריה וגבתה עשרות אלפי קורבנות. בדבריו של הרבי מליובאוויטש, שלושים ושלוש שנים קודם לכן, הייתה תובנה מהדהדת: האדמה נקרעת כאשר מעל האדמה קורעים בני האדם את החיבור. האדמה מאבדת את החיבורים שלה, כאשר בני האדם מאבדים את האמון איש ברעהו ומעדיפים למצוא מקלט אצל מי שדומה להם.
הדבר הכי מדהים הוא, שזה מה שקורה רגע אחרי רעידת האדמה. הרעש שהתחיל בטורקיה, זעזע את כל העולם ומיד התגלתה האחווה האנושית הגדולה, שהיא למעלה מדת, מין וגזע. אולי אם נתבונן מה קורה אחרי הרעש – נבין לשם מה הוא בא לכתחילה?
מטבע הלשון בו מתארים חיים זוגיים אידיאליים הוא: "שלום בית". בית ששורר בו השלום. מעניין שגם בברכת כהנים ובתפילת שמונה עשרה, הסיום הוא בברכת שלום. כך נאמר בילקוט שמעוני: "חביב השלום שכל סיומן של הברכות הוא בשלום… ואף ברכת כהנים חותמת 'וישם לך שלום', ללמדך שאין הברכות מועילות אא"כ שלום עמהן".
אבל מהו בדיוק השלום? ומדוע איננו נוקטים בביטויים פופולריים יותר, כמו אהבה, אחווה ורעות? כך ביום השבת, האיחול הפופולרי הוא "שבת שלום" או "א'גוטן שבת" באידיש שפירושו "שבת שלום". ולכאורה מה הקשר בין השבת ובין השלום? וכי אתמול הייתה מלחמה?! למה לא נאחל "שבת טובה", כמו "יום טוב", שכולו טוב ועונג מעין העולם הבא?
המדרש כותב רעיון מיוחד במינו: "'עושה שלום במרומיו' [האם יש מלחמה בין הכוחות העליונים, שצריך לעשות שלום?] אמר ר' לוי: מיכאל כולו שלג וגבריאל כולו אש ועומדים זה אצל זה ואינם מזיקים זה את זה".
שלום פירושו שיתוף פעולה ועבודה בצוות. שלום הוא ההיפך מעבודה עצמית. הוא היכולת של אנשים להכיר בתועלתו של הזולת ולנצל את השונות להישגים פורצי דרך. בעוד שישנם זוגות ששוררת ביניהם אהבה והערכה, אבל אינם מסוגלים לשתף פעולה. כל אחד מסתגר בפינה שלו ומצליח לבד, ברכת השלום היא שנמצא את הדרך ליצור יחד ולצמוח עם השונות של הזולת.
זה הרעיון מאחורי ה"שבת שלום": חז"ל אמרו כי עד יום השבת הייתה תחרות ומתח בין הנבראים. האור רצה יותר יום והחושך רצה יותר לילה, הקיץ רצה יותר חום והחורף רצה יותר קור, עד שבאה השבת והשרתה בין הנבראים רוח של שלום, אמון ושיתוף פעולה. כל אחד הבין את מקומו ואת הצורך שלו באיזון מצד זולתו.
באמירת "עושה שלום במרומיו" פוסעים אחורה וזה אומר שכדי לעשות שלום, נדרש לחזור כמה פסיעות לאחור… דוגמה נפלאה לכך היא מערכת היחסים בין בית הלל ובית שמאי. למרות שנחלקו במשך שלוש שנים, עדיין נישאו זה עם זה ולמדו זה מזה. הם הבינו שהמחלוקת ביניהם היא לשם שמים, ושכל אחד מביא היבט אחר של האמת האלוקית.
הרבי מליובאוויטש מביא על כך משל מחיי היומיום: נתן ילין מור, שהיה פעיל שמאל רדיקלי, פעם עבר לפני הרבי והרבי אמר: "אני קורא את הטורים שלך בעיתון האידיש 'אלגעמיינער זשורנאל'". הוא נדהם: "הרבי קורא אותי? וכי הרבי מסכים עם מה שאני כותב?!" הרבי ענה: "אם הייתי קורא רק מה שאני מסכים אתו, הייתי קורא מעט מאוד…".
זוהי תמצית המשמעות של שלום אמיתי – לא ביטול ההבדלים, אלא הכרה בערכם ובתרומתם הייחודית. כפי שהמלאכים מיכאל וגבריאל, אש ומים, יכולים לעמוד זה לצד זה בשלום, כך גם בני האדם יכולים וצריכים ללמוד לחיות יחד תוך כבוד הדדי והכרה בערך השונות.
