לא מזמן עמד אבא צעיר בפתח גן הילדים ואמר למנהלת: "תשמעי, עכשיו לא חשוב איפה הוא ילמד. הוא ילד קטן והכי חשוב שיהיה נוח להוריד אותו בגן בדרך לעבודה. כשהוא יגדל נשלח אותו לחינוך ערכי ואיכותי…" המנהלת, שהייתה יהודיה יראת שמים, חייכה בעצב: "אדוני היקר, הבנת הפוך. כשהוא יגדל ויתבגר זה פחות קריטי איפה הוא יתחנך, אבל את החינוך של ההתחלה לא יהיה אפשר לשנות עוד…"
האם דברי המנהלת נכונים? מה יש בהתחלה שכל כך קריטי? והאם יש לכך יסוד בתורתנו הקדושה?
התורה מעניקה יחס מיוחד ומעריץ להתחלות. היא מקדשת את כל ההתחלות בכל מעגלי החיים: דומם – כשאישה אופה חלה, היא מפרישה את החלק הראשון מהעיסה לה'. צומח – כשחקלאי זוכה להצמיח פירות משבעת המינים, מעלה את פירות הביכורים הראשונים לירושלים. חי – כשבהמה טהורה מבכירה את ולדה הבכור, הוולד קדוש ובזמן המקדש היו נותנים אותו לכהן. וכל שכן בעולמו של האדם, הבן הבכור הוא קדוש וצריך פדיון מידי הכהן.
כך בתחום הזמן: היום הראשון הוא "ראש השנה" ומחייב הנהגה של קדושה, ועד"ז "ראש חודש".
השאלה היא מה חשיבות הראשון? אפשר לטעון שהתוצרת הראשונה היא הכי משובחת. אולי הפרי הראשון הוא המוצלח והילד הגדול הוא המחונך, ולכן מתאים לכבד בו את ה' ככתוב: "כל חלק לה'".
מחקרים פסיכולוגיים מנסים לברר מיהו הילד המוצלח במשפחה. ישנם הטוענים כי הילד הגדול הוא המוצלח בבית, משום שהוא מקבל תשומת לב מרבית מההורים. מנגד, יש הטוענים שדווקא הילדים האמצעיים הם הכי מוצלחים, משום שהם צריכים להילחם על מקומם בבית ואינם מקבלים יחס מפנק כמו הילד הגדול או הצעיר. המחקרים האחרונים מוכיחים דעתם מכך שחשובי היוצרים בעולם לא היו בכורים, וחמישים ושנים אחוז מנשיאי ארצות הברית הם דווקא ילדי סנדביץ.
אבל זה לא העניין. התורה אינה סבורה שהבכור הוא הילד המוצלח, שכן רשימת הבכורים בתנ"ך מאכזבת, ואדרבה, הבכור בתנ"ך הוא תמיד אינו המוצלח ודווקא השני הוא זה שניחן בגדלות.
הבכור הראשון בהיסטוריה הוא קין, שלא התברר כהצלחה גדולה… הילדים שנולדו ראשונים אצל האבות הם ישמעאל ועשו, ואפילו אצל יעקב אבינו (להבדיל), הבן הראשון הוא ראובן, שיעקב מבקר אותו ומעדיף על פניו את יהודה ויוסף. כך שבעת הרועים של עם ישראל – חוץ מאברהם אבינו — אינם בכורים. יצחק אינו בכור, גם לא יעקב, יוסף, משה, אהרן או דוד המלך.
כך לגבי בהמות, הגמרא סבורה שדווקא היוצאת שלישית מהרחם היא הבשלה ביותר. בפסחים סח מסופר על רבי יוסי שערך סעודה חגיגית לכבוד חג השבועות, "דאי לאו האי יומא" וכו', ובקשתו היתה להכין לו "עגלא תלתא" — ורש"י מפרש עגל שנולד שלישי לאמו שהוא המשובח ביותר.
מהו אפוא סוד חביבותם של הבכורות וההתחלות בכלל? ההסבר החסידי הוא שההתחלה היא גרעין הנושא את ההמשך. ההתחלה היא הכלל ממנו צומחים הפרטים. לכן התורה דורשת את הראשון, משום שכאשר פורצים טוב — ממשיכים טוב. אם מנצלים את נקודת ההתעוררות של ההתחלה — הילד הראשון, הפרי הראשון, היום הראשון של השנה — הגישה מעצבת את כל ההמשך.
כותב בעל כתר שם טוב: "ענין איסור שאלת שלום קודם התפלה (שו"ע סימן פט), כי האדם בקומו משנתו, שהוא נעשה בריה חדשה, אם ידבר תחלת דבריו דברי הרשות וכל שכן דברים אשר אינם כן, הרי אפילו אם יתפלל ויעסוק בתורה אחר כך, הכל מסתעף ונמשך אחר הדיבור הראשון… ולכן יזהר האדם שיקדש ויטהר דבורו הראשון בקומו ויזכך מחשבתו הראשונה שתהיה דבוקה בקדושה, כדי שימשיך עליו כל שאר הדברים שאחר כך והתפלה תהיה מתוך שמחה של מצוה."
סיפור מרגש: בוקר ראש השנה בבית חב"ד בנגקוק. הרב נחמיה וילהלם למד חסידות עם כמה מטיילים ולפתע חש נגיעה בכתפו. צעיר ישראלי ביקש לשוחח עמו. "עוד שעה יש לי טיסה לקטמנדו, אך הבטחתי לאמי לשמוע תקיעת שופר. כבוד הרב יתקע כמה תקיעות ואח"כ ארוץ לטיסה בשקט".
הרב נדהם: מצד אחד, הבחור עומד לחלל את החג, אך מצד שני, הוא רוצה לשמוע שופר ומה יועיל לדחות אותו? הרב ענה כך: "אני אתקע בשופר, משום שאתה אדם בוגר ואין מתפקידי לבדוק מה תעשה אח"כ. אבל בכל זאת אני רוצה לבקש ממך: היום הוא היום הראשון של השנה וכמו שמתחילים את השנה, ככה ממשיכה הלאה. אנא הישאר עמנו בחג ותפתח את השנה ברגל ימין ובעזה"ש אחרי החג, אסייע לך למצוא טיסה לנפאל. הבחור התרשם מדברי הרב והחליט להישאר איתם בחג.
הרב שכח מהסיפור שנבלע בתוך המולת החגים בבית חב"ד, אבל אחרי חודש, קיבל מהצעיר מכתב: "רציתי שתדע כי כבר 4 שבתות, אינני מחלל את השבת. כל שבת אני רוצה לעשות מעשי חול, אך אז אני חושב לעצמי, התחלתי את השנה ברגל ימין, חבל לקלקל…"
הנה עוצמת ההתחלה! המעשה הראשון משפיע על כל ההמשך.
דוגמה נוספת מהתנ"ך: למרות הכלל החמור שקבעו חז"ל, לפיו לא מזכירים את שמו של "אחר", אלא רק רומזים אל 'האחר שהלך למקומות זרים', בכל זאת משנה אחת מעניקה לו כבוד ומצטטת בשמו (אבות ד,כ): "אלישע בן אבויה אומר, הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. הלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק".
והשאלה זועקת: למה לפרגן לבעל המימרה כנגד הכלל "שם רשעים ירקב"? הרבי מציע הסבר נפלא (ביאורים לפרקי אבות 231): אלישע מובא כהוכחה לצדקת דבריו. הוא היה סמל חי לעוצמת השפעתו של החינוך מקטנות שאינו חולף לעולם. מצד אחד, אלישע התדרדר ו"ספרי מינות היו נושרים מחיקו". מצד שני, מי שהכיר אותו היטב ידע שהוא מעולם לא התנתק. ידוע הסיפור בסוף מסכת חגיגה כיצד רכב על הסוס בעיצומו של יום השבת ואילו רבי מאיר צעד ברגלו ולמד ממנו תורה. לפתע העיר אחר את תשומת לבו של רבי מאיר: "חזור לאחוריך כי ספרתי בעקבי הסוס שעברנו תחום שבת". היינו שרבי מאיר לא הבחין בכך שעבר תחום שבת עקב היותו עסוק בדברי התורה העמוקים ואילו אחר הרגיש בכך. הוא לא השתחרר מהלכות שבת שלמד בכיתה ד.
המסקנה משמעותית: הורים אומרים לעצמם: "עכשיו לא חשוב איפה הוא ילמד. הוא ילד קטן והכי חשוב שיהיה נוח להוריד אותו בגן בדרך לעבודה. כשהוא יגדל נשלח אותו לחינוך ערכי ואיכותי.."
האמת הפוכה: כשהוא יגדל ויתבגר זה פחות קריטי איפה הוא יתחנך, אבל את החינוך של ההתחלה לא יהיה אפשר לשנות. מי שאכפת לו עתיד הילדים שלו, צריך להניח דגש איכותי דווקא על החינוך בשנים הצעירות — וביחס ללחצים בכבישים בדרך לעבודה?! נחת מהילדים חשוב יותר!
התורה מלמדת אותנו: ההתחלה היא הכל. מי שרוצה לבנות חיים מושלמים, צריך להתמקד בהתחלות – בדיבור הראשון של הבוקר, במעשה הראשון של היום, בהחלטה הראשונה של השנה. כי הגרעין של ההתחלה נושא בתוכו את כל ההמשך.
