פרשת "תצווה" עומדת כחידה בתורה: זוהי הפרשה היחידה מאז לידת משה ועד תחילת ספר דברים, שבה שמו של משה אינו מוזכר אפילו פעם אחת. במקום "וידבר ה' אל משה", אנו מוצאים "ואתה תצווה", "ואתה הקרב אליך". התורה מדברת אל משה ישירות, אך נמנעת מלהזכיר את שמו.
העלמות זו צדה את עיני הפרשנים כבר בימי הביניים, ואחד ההסברים המפורסמים מובא בדברי בעל הטורים: "לא הזכיר משה בזה הסדר, והטעם משום שאמר 'מחני נא מספרך אשר כתבת' – וקללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיימה בזה."
כלומר, פרשת תצווה חסרה את שמו של משה כביטוי לקללה שהוציא משה מפיו אחרי חטא העגל. כאשר משה ירד מהר סיני ומצא את העם חוגג סביב עגל הזהב, הוא התחנן בפני הקב"ה: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת". אם תמחל להם – טוב, ואם לא – מחק אותי מהתורה כולה.
למרות שהקב"ה נענה לבקשתו של משה ומחל לעם ישראל, "קללת חכם אפילו על תנאי באה" – קללה שמוציא אדם חכם מפיו, גם אם היא נאמרה על תנאי שלא התקיים, עדיין יש לה השפעה כלשהי. ואכן, שמו של משה נמחק מפרשה אחת בתורה.
עיקרון זה מבוסס על תפיסה יהודית עמוקה: דיבור יוצר מציאות. העולם כולו נברא בדיבור אלוקי – "ויאמר אלוקים יהי… ויהי". גם האדם, שנברא בצלם אלוקים, מחונן בכוח מסוים של יצירה באמצעות הדיבור. המילים שיוצאות מפינו יוצרות רושם ויש להן נטייה להתממש.
ההלכה מכירה בכך שצריך להיזהר במילים. כפי שאומר הזוהר: "ממונה אחד נמצא לפני האדם, ובשעה שהאדם מקלל את עצמו… הוא רודף אחריו עד שעושה ומשלים הקללה ההיא". לכן המליץ דוד המלך: "אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי".
אולם ההסבר הזה, למרות פרסומו הרב, מעלה קושיות משמעותיות:
ראשית, כיצד התקיימה הקללה לפני שנאמרה? הרי הקללה "מחני נא מספרך" נאמרה רק בפרשה הבאה, פרשת כי תשא, לאחר חטא העגל. איך ייתכן שהעונש (העלמות שמו של משה בפרשת תצווה) קדם לסיבה (אמירת "מחני נא")? התוצאה קודמת לסיבה הגורמת?
שנית, מדוע נתבע לקיים את הקללה בכלל? הרי משה הציב אותה על תנאי ואמר "אם תשא חטאתם" – אז בסדר ואינני דורש כלום, ורק "אם אין – מחני נא מספרך". הקב"ה נעתר לדבריו ואמר "סלחתי כדברך", ואם כן הקללה כאילו לא נאמרה!
אביו של הרבי מליובאוויטש, הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון, מציע פירוש שונה לחלוטין, שמקים נדבך חדש ומרטיט: זה לא היה עונש משמים, אלא דרישה של משה עצמו כלפי שמיא, והקב"ה קיים את דבריו.
רבי לוי יצחק מציע לקרוא את הפסוק באופן שונה: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין" – בין כך ובין כך – "מחני נא מספרך". כלומר, זו לא הייתה בקשה על תנאי, אלא פסיקה נחרצת של משה, שביקש שבכל מקרה ימחקו את שמו.
מדוע משה רצה להימחק מהתורה? הדברים הנועזים הללו נאמרו בהמשך למשהו מדהים שאמר לו הקב"ה:
"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול".
הקב"ה גילה למשה את תוכניותיו: אני אכלה את העם ואתחיל הכול מחדש ממך ומזרעך, כדי לעמוד בשבועתי לאבות לקיים את עם ישראל. משה נחרד והגיב בפרץ של אהבת ישראל: הוא אינו ראוי לחיות. הוא נועד עבור העם ולא להחליף את העם. כל מציאותו היא לקיים ולחזק חיי ישראל והוא אינו מוצא מקום לחייו אם הוא עומד מעל חיי ישראל.
הרבי מליובאוויטש מביא את דברי אביו: "פתגם אבי אדוני ז"ל שעל דרך הרמז יש לפרש הפסוק ככתבו: 'אם תשא חטאתם ואם אין (בין אם תשא חטאתם ובין אם לא תשא) מחני נא' – בגלל הקס"ד [הקא-סלקא-דעתך, ההווא אמינא] ד'יחר אפי בהם וגו' (ואם תאמר מה אעשה לשבועת אבות) ואעשה אותך לגוי גדול'. היינו שמציאות משה אפשרה קס"ד הנ"ל ולכן גם 'אם תשא חטאתם – מחני נא'… שמזה מובן גודל המס"נ [מסירות נפש] דמשה עבור ישראל. (ועפ"ז יומתק שנתקיימו דברי משה בפרשת תצוה, אף שאמר הקב"ה 'סלחתי כדברך')".
משה לא איים על הקב"ה. הוא אמר לו: המציאות הזו, שאני אהיה תחליף לעם ישראל, היא בלתי-אפשרית. אם תכלה את העם – איני ראוי לחיות, כי כל מהותי היא להיות מנהיג ומחנך של העם הזה. מחק אותי מספרך, כי עדיף לי להימחק מהתורה מאשר לחיות בלי העם.
"מחני נא מספרך" היה ביטוי מושלם של מסירות נפש מוחלטת. משה ביקש למחוק את עצמו, לוותר על כל קיומו ההיסטורי העתידי, כדי להציל את עם ישראל. הוא היה מוכן לוותר על הזכות להיות הדמות המרכזית בתורה, האדם היחיד שזכה לדבר עם ה' פנים אל פנים, מקבל התורה ומוסר אותה לעם ישראל – הכל למען הצלת עם ישראל.
בהזדמנות אחרת חידד הרבי עובדה מופלאה:
"להעיר על דרך הרמז מפרשת תשא פרק לב פסוק לב ('ואם אין מחני נא') ובגמרא ברכות לב (שהטיח משה כלפי מעלה להגן עליהם, כסף וזהב שהבאת להם גרמו לחטוא וכו') – פסוק המורה על מסירות הנפש של משה לישראל שהיה קודם למסירותו לתורה".
המשמעות היא עמוקה: משה מוכן לוותר על מעמדו בתורה (דהיינו להימחק ממנה), כי אהבת ישראל קודמת אצלו לאהבת התורה. הסימן הסמלי לכך הוא פרק לב, פסוק לב, ומסכת ברכות דף לב – כמו ה'לב' הגדול של משה שצעק: יהודים חייבים לחיות.
זה היה הלב הגדול של משה, שהסיפור הראשון בהיסטוריה שמספרת עליו התורה הוא: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו וגו'". כל מהותו הייתה להיות נושא בעול עם חברו ולהקל ממנו את סבל הגלות.
והנה, למרות שהקב"ה אכן סלח לעם ישראל, בכל זאת התקיימה בקשתו של משה להימחק מהתורה – לפחות בפרשה אחת. זאת משום שהבקשה עצמה ביטאה מסירות נפש עילאית, אהבת ישראל טהורה, ולכן הקב"ה קיים אותה כדי להנציח את האהבה הזו.
פרשת תצוה, שבה נעדר שמו של משה, הפכה לעדות נצחית לאהבתו הבלתי-מסויגת של משה למען עמו.
אולם יש עוד היבט נוסף, שנוגע למהותה של פרשת תצוה. בפרשה זו מתוארים הבגדים של אהרן הכהן, אחיו הגדול של משה. היו אלה בגדים מפוארים, "לכבוד ולתפארת". אהרן קיבל את הכהונה, תפקיד שבמקור היה אמור להינתן למשה עצמו.
מה המיוחד בכך שדווקא בפרשה הזו נעדר שמו של משה?
המדרשים מספרים שכאשר הקב"ה הציע למשה להוציא את בני ישראל ממצרים, משה סירב במשך שבעה ימים ואמר "שלח נא ביד תשלח" – ביד הראוי לשליחות, והתכוון לאהרן אחיו הגדול שכבר היה נביא במצרים. בעקבות זאת, הכהונה, שהייתה אמורה להינתן למשה, ניתנה לאהרן.
משה, ברוחב לבו, שמח בכהונת אחיו. כפי שמעיד הקב"ה: "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו", ובמדרש על תהלים – "כשמן הטוב… על זקן אהרן". וכי שני זקנים היו לאהרן? אלא, כשמשה ראה את השמן יורד על זקן אהרן, היה שמח כאילו ירד על זקנו שלו.
הנה שוב אנו מוצאים את אותו "לב גדול" – הפעם בשמחה בהצלחת האח. משה, שהיה יכול להרגיש מקופח או נדחק הצידה, בחר לשמוח בכל לבו בכבוד שניתן לאחיו.
דווקא בפרשה העוסקת בבגדי הכהונה ובחינוך הכהנים לעבודה, בחר משה לזוז הצידה. לא רק להסכים, אלא להיעלם לגמרי כדי שכל הכבוד יינתן לאהרן. זוהי הפעם היחידה בתורה שמוזכרים "בני אהרן הכהנים" בלי שמוזכר משה.
כך שההיעלמות של משה מפרשת תצוה הייתה בעצם כפולה: גם ויתור על מעמדו בתורה למען עם ישראל, וגם ויתור על הבולטות שלו למען כבודו של אהרן אחיו.
בקשתו של משה "מחני נא מספרך" לא הייתה רגע של חולשה או איום; היא הייתה ביטוי עמוק של מסירות נפש, של אהבה שאינה תלויה בדבר – אהבה לעם ישראל ולאחיו אהרן.
יש בדברים אלה לקח עצום למנהיגות אמיתית. המנהיג האמיתי אינו מי שרואה את עצמו במרכז, אלא מי שמוכן "להימחק" למען הכלל, למען האחר. המנהיג האמיתי יודע שלפעמים גדולתו באה לידי ביטוי דווקא כשהוא זז הצידה. כשהוא מוותר על הכבוד, על האגו, ומאפשר לאחרים לזרוח.
בעולמנו, שבו רבים נאבקים על כותרות, על קרדיט ועל הכרה, מסירות הנפש של משה "מחני נא מספרך" מלמדת אותנו שהגדולה האמיתית היא דווקא בנכונות לוותר על הכבוד האישי למען טובת הכלל.
