השיעור שלפנינו עוסק בשאלה עם היבט 'פסיכולוגי' שקל מאד להזדהות עם אחד הצדדים בו: האם הטענה "שילמתי לפני הזמן" אמינה או מופרכת. בשיעור נדון במספר מקרים כאלו, בשלושה תחומים שונים: הלוואה, קניה ותשלום על עבודה. המשותף לכל המקרים הוא שהנתבע טוען כי שילם מראש על העבודה, והשאלה שעלינו לברר היא האם תשלום מראש במקרה כזה הוא מצוי. בהתאם לכך נכריע האם הטענה מתקבלת.
סיכום השיעור:
- הגמרא מביאה מחלוקת באדם שטוען כי פרע את ההלוואה קודם זמן הפירעון:
לריש לקיש טענתו אינה מתקבלת והוא חייב לשלם.
לאביי ורבא טענתו מתקבלת והוא פטור מלשלם. - המשנה עוסקת בגדר שבין שתי חצרות שנפלה ומביאה בסך הכול חמשה דינים:
1. קיימת חובה להקים גדר בגובה מינימלי של ארבע אמות.
2. במקרה שמקים הגדר תובע את שכנו והלה טוען שכבר שילם – הנתבע נאמן.
3. אם הקים גדר גבוהה מארבע אמות – אין באפשרותו לתבוע השתתפות.
4. אם השכן גילה שנהנה מההגבהה, חייב להשתתף בעלויות.
5. במקרה כזה, אם מקים הגדר תובע את שכנו והלה טוען שכבר שילם -אינו נאמן. - הגמרא מנסה להוכיח מחלקה הראשון של המשנה, בה נפסק כי הנתבע נאמן לומר ששילם: מקרה זה אינו עוסק כשטוען ששילם בסיום הבניה, שכן בכך אין חידוש. מן ההכרח שהמשנה עוסקת כשטוען ששילם מראש, ובכל זאת נאמן. זו ראייה לשיטת אביי ורבא.
- ריש לקיש מבאר שהמשנה עוסקת במקרה שהחוב נפרע בתשלומים, אך במקרה שהחוב נפרע בבת אחת – לא מצוי שאדם יפרע מראש וטענה כזו אינה מתקבלת. **חלקה האחרון של המשנה קובע כי התובע נאמן לומר שלא קיבל את התשלום על הגבהת הגדר. התובע נאמן ללא כל ראייה, ומן ההכרח לומר שההסתברות נוטה לצידו.
- הגמרא ניסתה לבאר שהנתבע טוען כי 'פרע בתוך זמנו' ולכן אינו נאמן. זו תהיה ראייה לשיטת ריש לקיש. אך הסבר זה נדחה: הסיבה האמיתית לכך שאיננו סומכים על השכן היא, כיוון שאדם מצוי לא משלם על הקמת קיר מקביל בלבד ללא שימוש בפועל – עד שיחייבו אותו, אך יתכן שישלם חוב לפני הזמן.
