השיעור שלפנינו עוסק בנידון הלכתי מובהק: הסתמכות על טענתו של אדם ללא הוכחה ברורה, אלא על בסיס הסתברות. הנושא הנידון הוא דין בכור בהמה טהורה, ולשם כך הקדמנו את פרטי הדינים הנדרשים קודם התחלת הלימוד.
שני הנושאים המרכזיים בשיעור הם 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' ו'מה לו לשקר'. לאורך השיעור נדון במקרים שונים בהם הסתברות זו מתקבלת או לא.
סיכום השיעור:
- רבי אילעא פסק שאדם שהגיע לכהן מומחה וסיפר שהטלה בכור, כדי שיאמר לו אם המום קבוע או עובר – נאמן לומר שהמום אירע בלא כוונה.
- הגמרא מבארת את החידוש בדין זה, ביחס לאשה שאמרה נשאתי והתגרשתי: שם אין לה כל אילוץ לומר שנשאה, וכאן הכהן נאלץ לומר שזהו בכור כדי שהמומחה יחווה את דעתו. בכל זאת הוא נאמן, משום שאילו היה שקרן היה יכול להטיל מום בולט שאין בו ספק.
- מר בר רב אשי הקשה ממקרה של שוכר חמור שהודה שהלך איתו בנהר ומת, אך טען שהנהר היה יבש – שם פסק אביי שאינו נאמן, כיוון שידוע לכל שיש שם מים. הגמרא שללה את הדימוי, כיוון שאין וודאות שהכהן הטיל מום בכוונה, אלא רק חשש. ההלכה נפסקה כרבי אילעא.
