בפורים, אחד המנהגים האהובים ביותר הוא לבישת תחפושות. ילדים ומבוגרים כאחד לובשים מסכות ובגדים שמעניקים להם תדמית שונה מהרגיל: זה ליצן, זאת רופאה, זה כבאי וזאת דמות מפורסמת. מדי שנה הדמיון פורח, והרחובות והקהילות מתמלאים בדמויות ססגוניות וצבעוניות.
מה שמפתיע הוא שאין מדובר בהמצאה מודרנית. הרמ"א, רבי משה איסרליש, פוסק את המנהג להלכה: "מה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים, וגבר לובש שמלת אישה, אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא" (אורח חיים תרצו,ח).
מסופר שהרמ"א עצמו נהג לפשוט את בגדי הרב ולעשות סיבוב בין בתי העיירה בקראקוב כשהוא מחופש לעני לובש סחבות. הוא היה מבקש מים לנטילת ידיים, כדי להזכיר לחוגגים להתפלל ערבית במוצאי הפורים, שלא ישכחו מרוב שמחה ושתייה.
אמנם, יש מהפוסקים ששללו את מנהג התחפושות וכתבו (ב"ח יורה דעה סימן קפב ועוד) שמקורו בקרנבלים של הגויים, שנוהגים לעטות מסכות כדי להרבות פריצות. אך כאמור, דעת גדולים וחשובים כמו הרמ"א היא שונה לחלוטין ו"מנהג ישראל תורה הוא".
מה, אם כן, העומק שבמנהג זה? מדוע דווקא בפורים מתחפשים ומסתירים את הזהות האמיתית?
התשובה נעוצה בהבנה עמוקה של מהות חג הפורים. פורים הוא החג של ההסתר, של האלוקים הפועל מאחורי הקלעים. מגילת אסתר היא הספר היחיד בתנ"ך שאין בו אזכור מפורש של שם ה'. כל האירועים במגילה מתוארים כשרשרת מקרים טבעיים, בלי שום נס גלוי או התגלות אלוקית ישירה.
אדמו"רי פולין מבארים שהתחפושות בפורים באות להזכיר לנו שהקב"ה בעצמו היה הראשון שהתחפש. הוא לבש את "תחפושת" הטבע, הסתתר מאחורי דמויות ואירועים כמו אחשוורוש, אסתר, המן ומרדכי. כפי שמובא בספר "ימי הפורים" בשם אדמו"רי סדיגורא: "העניין מה שנוהגים העולם לשנות את עצמם בפורים, כי אז התנהג השם יתברך גם כן בהסתר, כדאיתא בגמרא (חולין קלט) 'אסתר מן התורה מנין? שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר", כי בפורים היה הנס והתגלות אלוקות מלובש בדרכי הטבע."
התחפושות בפורים הן אפוא מעין המחזה של האופן שבו הקב"ה פועל בעולם רוב הזמן. בדרך כלל, האלוקות מוסתרת ומוסווית בתוך הטבע. אנו רואים רק את ה"תחפושת", את הלבוש החיצוני – אך מאחוריו מסתתר הבורא עצמו.
זוהי משמעות עמוקה של שם החג: "פורים" מלשון "פור", שפירושו גורל. המן הפיל פור לקבוע באיזה יום להשמיד את היהודים. גורל מייצג לכאורה מקריות מוחלטת, היפך ההשגחה האלוקית. אך דווקא הגורל הזה, שנראה כמקרי לחלוטין, היה חלק מתוכנית אלוקית מדוקדקת. מה שנראה כמקרה, היה למעשה השגחה מדויקת.
המלה "פורים" רומזת גם למונח "פוראון" – הסרה וגילוי, כמו "מפר עצת גויים" (הופך ומבטל). פורים הוא הזמן שבו מוסרת התחפושת ומתגלה מה שהסתתר מאחוריה. כפי שבסוף סיפור המגילה התבררה תוכנית ההצלה האלוקית, כך בפורים אנו חוגגים את הרגע שבו ההסתר הופך להיות גילוי, שבו מגלים שהמסכה של המקריות מסתירה תוכנית אלוקית מושלמת.
תחפושות פורים מעבירות לנו מסר נוסף, אישי יותר: כל אחד מאיתנו "מתחפש" במהלך חייו. אנו לובשים מסכות חברתיות, מקצועיות ואישיות. לעיתים המסכות הללו הן כה חזקות, עד שאנו שוכחים מי אנחנו באמת מתחת להן. פורים הוא הזדמנות להזכיר לעצמנו שהתפקידים השונים שאנו ממלאים בחיים – כהורים, כעובדים, כחברים – הם רק "תחפושות", ושהזהות האמיתית שלנו עמוקה יותר.
בנוסף, התחפושות מאפשרות לנו לחוות זמנית אספקטים שונים של אישיותנו, שלא תמיד באים לידי ביטוי בחיי היומיום. הילד השקט והביישן פתאום הופך לגיבור-על; המבוגר הרציני מתחפש לליצן. זוהי הזדמנות לשחרר צדדים מודחקים באישיותנו, לחוות את עצמנו באופן שונה וחופשי יותר.
אך יש גם ממד עמוק יותר: פעמים רבות אנחנו "מתחפשים" גם כלפי עצמנו. אנחנו מסתירים מעצמנו את הכוחות האמיתיים שלנו, את האפשרויות הגלומות בנו, את הפוטנציאל האדיר שטמון בנשמתנו. התחפושת בפורים היא תזכורת שלפעמים מה שנראה כמציאות קבועה ובלתי ניתנת לשינוי היא למעשה רק מסכה, ושמתחתיה קיימות אפשרויות רבות אחרות.
זהו גם המסר של סיפור פורים עצמו: היהודים בשושן נראו חלשים, נטמעים בתרבות הפרסית, חסרי אונים מול גזירת המן. אך מתחת למראית העין הזאת, הסתתר עם בעל עוצמה רוחנית אדירה, שכשהתעוררה, הפכה את הגלגל והביאה לישועה גדולה.
לכן התחפושות הן לא סתם מנהג צדדי או פולקלור עממי – הן לב לבו של פורים. הן משקפות את מהות החג כיום של הפיכת ההסתר לגילוי, של הבנה שמאחורי המסכה הטבעית מסתתרת השגחה אלוקית, ושמתחת ל"תחפושת" שלנו מסתתרים כוחות אדירים שממתינים להתגלות.
בהקשר זה, פורים נקרא גם "יום הכיפורים" – יום-כמו-פורים – שכן ביום הכיפורים אנו מקלפים את כל השכבות החיצוניות ומגיעים לאמת הפנימית שלנו, למי שאנחנו באמת. כך גם בפורים, דרך המשחק והשעשוע של התחפושות, אנו מגלים אמיתות עמוקות על עצמנו, על העולם ועל הקב"ה.
