מדעי האושר הפכו בשנים האחרונות לפופולריים מאד. כולם מחפשים את הדרך אל האושר, ולחסידות יש הרבה מה לומר בנידון. הדרך אל האושר עוברת בדרך אחרת לגמרי ממה שמלמדים כל חכמי העולם, דרך שהמבט הישר ממש לא מדמיין שהיא מובילה אל האושר.
המאמר "ויספו ענווים" מאת הרבי האמצעי הוא מדריך בסיסי לשמחה בשיטת החסידות, וכאן נלמד בדיוק כיצד אפשר להגיע לחיים של אושר ושמחה.
תוכן המאמר
- בפסוק נאמר "ויספו ענווים בהשם שמחה", ומשמעות הדברים היא שהשמחה תלויה בענווה. ואת זאת יש להבין, כי על פניו השמחה הפוכה בדיוק מהענווה: הענווה היא תוצאה של שפלות עצמית, ואילו השמחה היא תוצאה של רוממות עצמית.
- ענווה אמתית איננה פחיתות ערך עצמית אלא העדר הרגשה עצמית, כלומר: אי ייחוס חשיבות עצמית למעלות ולהישגים. ובפירוט: עניו הוא מי שלא מרגיש את עצמו ליש ודבר מה כלל, גם אם הוא עושה את כל הטוב והישר במסירות נפש – וזאת משום שהוא מתבונן בכך שכל האמונה והקשר שלו לאלוקות אינם תוצאה של עובדה אישית ויגע עצמי, אלא ירושה מהאבות ועזרה מלמעלה.
- העדר ההרגשה העצמית הופך את האדם להיות בבחינת "אסקופה הנדרסת" לצד הקדושה: המפתן משמש למעבר בכל כניסה מחדר לחדר פנימי יותר, וכך ההתבטלות העצמית עושה את האדם ל'מעבר' שדרכו עוברים האורות האלוקיים בדרגות פנימיות וגבוהות יותר ויותר. ואילו ההרגשה העצמית החזקה הופכת את האדם להיות בבחינת "אסקופה הנדרסת" ו'מעבר' דווקא לצד הקליפה ולכוחות הטומאה. ותפיסת העצמי בתור יש ודבר חשוב מתבטאת בצורה החזקה ביותר בעצבות, משום שהסיבה לעצב היא אהבה עצמית והגדרת הקיום כישות ולא כייעוד.
- על פי תורת הסוד, גסות הרוח היא הקליפה הזכרית והעצבות היא הקליפה הנקבית. ומשמעות הדברים היא שהעצבות מוזנת ותלויה בגסות הרוח והגאווה, כפי שהנקבה תלויה בקבלת השפע הזכרי. כפי שרואים בצורה מוחשית, גסות הרוח היא המקור והגורם לכל סוגי העצבות: האדם אוהב את עצמו ורואה בעצמו מציאות שיש לטפח ולפתח, וכשחסר משהו בסיפוק תחושת הישות מתעוררת העצבות.
- ובצד הקדושה, הזכרות היא ההתבטלות לאלוקות והנקבות היא השמחה. ומשמעות הדברים שהשמחה תלויה בענווה: כשהאדם איננו נחשב כלום בעיני עצמו ויודע שכל ההישגים שלו הם ירושה מאבותיו ובעזרת סיוע מלמעלה, הוא שמח תמיד בחלקו גם אם חסר לו משהו כי הוא לא רוצה כלום לעצמו.
