שרשרת ארוכה של מסירות נפש ואומץ לב שזורה בסיפורו של העם היהודי. דור אחר דור, קמו גיבורים שבחרו למסור את חייהם על קידוש השם, על הגנת עמם, או על שמירת זהותם וערכיהם. מימי קדם ועד ימינו, סיפורי הגבורה הללו משמשים כמגדלור ערכי וכמקור השראה לדורות הבאים.
אחד מסיפורי הגבורה הקדומים והמפורסמים הוא זה של התנא רבי חנינא בן תרדיון, שנמנה על "עשרת הרוגי מלכות" – קבוצת גדולי ישראל שנהרגו באכזריות בידי הרומאים בתקופת גזירות השמד, לאחר חורבן בית המקדש השני. בימים נוראים אלו התפרעו הקלגסים הרומאים ברחובות ירושלים והמיתו את גדולי ישראל במיתות אכזריות.
כשהגיעו לרבי חנינא בן תרדיון, מצאו אותו יושב ועוסק בתורה, מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה תוך התעלמות מוחלטת מגזירות הרומאים שאסרו לימוד תורה. חמתם בערה בהם והם החליטו להעניש אותו באופן אכזרי במיוחד. הם כרכו את גופו ביריעות ספר התורה והציתו אותם באש. כדי להאריך את סבלו, הניחו ספוגים רטובים של צמר גפן על ליבו, כדי שלא יישרף מיד.
ברגעים הנוראים הללו, עמדו תלמידיו וזעקו באימה: "רבי, מה אתה רואה?" שאלתם לא הייתה טכנית, אלא עמוקה – מה חיזיון העתיד? האם יש עתיד אחרי חורבן כה נורא? רבי חנינא ענה להם בנשימותיו האחרונות: "רואה אני גווילים נשרפים ואותיות פורחות". הגוף החומרי אמנם עולה באש, אבל התוכן הרוחני, הערכים והאמונה, ממשיכים להתקיים ואף לפרוח ולצמוח כמו פרחים חדשים.
אותה רוח של מסירות נפש המשיכה לפעם בעם ישראל לאורך הדורות, וקיבלה ביטוי מיוחד בתקופות קשות של רדיפות ופרעות. בערך בשנת ה'תתנ"ו (1096), בתקופת מסע הצלב הראשון, התנפלו הצלבנים על קהילות יהודיות במסעם מגרמניה וספרד לארץ ישראל. בעיקר פגעו בקהילות "שו"ם" – "שפירא, ורמייזא ומגנצא" בגרמניה, ותבעו בפראות מהיהודים להמיר את דתם. רבים בחרו להמית את עצמם על קידוש השם, ואחרים הומתו באכזריות, אך הם לא ויתרו על אמונתם.
לזכר קדושים אלה תיקנו קהילות אשכנז את תפילת "אב הרחמים", הנאמרת בשבתות, ובמיוחד בשבתות ימי הספירה, שבהן אירעו פרעות אלו. "אב הרחמים הוא יזכור ברחמים קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם" – כך אנו מתפללים ומשמרים את זכרם של אותם קדושים שבחרו במוות על פני המרת דתם.
חלפו כחמש מאות שנה וקהילות אשכנז חוו שוב פרעות איומות בימים אלו של ספירת העומר. בשנות ת"ח ות"ט (1648), הנהיג בוגדן חמלניצקי, מנהיג הקוזאקים ברוסיה, מרד כנגד המלכות הפולנית. במהלך המרד, פרעו הקוזאקים וטבחו בקהילות היהודים שנקרו בדרכם וגרמו לשבר נורא וייאוש שהתנחל בלבבות. הפרעות, שהתחילו בימי העומר ונמשכו חודשים רבים, היו כה חמורות, עד שקהילות רוסיה ופולין לא התאוששו משברונן במשך שנים ארוכות.
אך גם בתקופה החשוכה ביותר של העם היהודי – השואה – נמשכו סיפורי הגבורה והמסירות. שמו של ר' יענקלה זילברשטיין ז"ל ראוי לציון מיוחד – האדם היחיד בארץ ואולי בעולם כולו, ששרד שש שנים במחנות המוות! שלוש שנים בבוכנוואלד ושלוש שנים באושוויץ. בערב ראש השנה ת"ש, ימים ספורים אחרי כניסת הנאצים לפולין, נחטף יענקלה הצעיר, נער בלונדיני בן 15, ונזרק לתוך משאית אס.אס. כבר בסוכות 1939 הוא היה בבוכנוולד, שם שהה עד שנת 1942, אז הועבר לאושוויץ ושהה שם עד שחזר לבוכנוולד בצעדות המוות בסוף המלחמה.
יענקלה חי בהרגשה ברורה מה שמר עליו: בימיו הראשונים בבוכנוולד, הוא ראה יד מסמנת לו להתקרב. היה זה הרב פרנקפורטר, רב הצבא האוסטרי שהובא לבוכנוולד. הרב היה חלוש וביקש מיענקלה ללמוד עמו גמרא מהזיכרון מדי ערב. פעם אמר הרב: "יענקלה, נגמרים לי הכוחות, אבל אתה תשרוד. אנא תבטיח לי שתי הבטחות: לספר מה היה כאן, ולמסור דרישת שלום למשפחה שלי". הרב נפטר על ידיו של יענקלה, שזכה להתגשמות ההבטחה המופלאה.
ובדורנו, בארץ ישראל המתחדשת, ממשיכים להיכתב סיפורי גבורה ומסירות נפש. שרשרת הגבורה היהודית, המשתרעת מרבי חנינא בן תרדיון ועד חללי צה"ל בימינו, היא עדות חיה למסירות נפש ולאהבת העם והארץ. אותם קדושים וטהורים מלמדים אותנו שיש ערכים הגדולים מהחיים עצמם, ושרוח האדם יכולה להתעלות מעל לגוף החומרי.
כשאנו רואים מישהו שמת למען משהו, אנו מבינים שצריך לחיות למען משהו. כשאנו מגלים ערך ששווה למות עבורו, אנו מבינים עבור מה שווה לחיות. סיפורי הגבורה הללו אינם רק מורשת העבר, אלא גם מצפן לעתיד – קריאה לכל אחד מאיתנו לחיות חיים של משמעות, ערכים ואהבת האדם והעם.
