אווירת הימים שבין פסח לשבועות, ימי ספירת העומר, מתקשרת בתודעה ההיסטורית היהודית עם זיכרון קדושי ישראל שחירפו נפשם למות בעד אמונתם ועמם. רצף מיוחד של פרשיות בתורה הנקראות בתחילת ימי הספירה מדגיש את הקשר הזה: "אחרי מות", שעוסקת בהוראות ובציוויים שניתנו בעקבות מותם הטראגי של בני אהרן; פרשת "קדושים", שעוסקת במעלתו של ה"קדוש"; ולאחריהן פרשת "אמור", שמצווה את הציווי המפורש "ונקדשתי בתוך בני ישראל", המחייב למסור הנפש על קידוש שמו, בחיים עצמם וגם במחיר החיים.
אפשר לדרוש את הרצף הזה: "אחרי מות קדושים – אמור!", כלומר: אחרי מותם של קדושים – אמור והתבונן ותעמיק בלקחים ובמסר המחייב העולה מתוך מסירות נפשם. דרשה זו מייצגת את התפיסה היהודית העמוקה כי המוות של קדושי ישראל אינו סוף פסוק, אלא תחילתה של אמירה, של מסר שעלינו להפנים ולהנחיל הלאה.
העיסוק במעלת קדושי ישראל נושא חשיבות כפולה בקהילות האשכנזים והחסידים בתקופה זו של ימי העומר. בקהילות אשכנז נהוג לומר מדי שבת תפילת "קינה" – "אב הרחמים הוא יזכור ברחמים קהילות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם". ובעוד שבשבת מברכים בדרך כלל אין אומרים תפילה זו (ככל יום שאין אומרים בו תחנון), מנהג קהילות אשכנז לאומרה בכל שבתות העומר, כולל שבתות מברכים אייר וסיון.
התפילה "אב הרחמים" נתקנה לזכר "פרעות תתנ"ו", הפוגרום שהתרחש בשנת ה'תתנ"ו (1096) על ידי אנשי "מסע הצלב הראשון". בדרכם מגרמניה וספרד לארץ ישראל, התנפלו הצלבנים על הקהילות היהודיות שנקרו בדרכם, בייחוד קהילות "שו"ם" – "שפירא, ורמייזא ומגנצא" בגרמניה, ותבעו מהיהודים להמיר את דתם. רבים בחרו להמית את עצמם על קידוש השם ואחרים הומתו באכזריות. הפרעות התרחשו בימים אלו של ספירת העומר, ולכן נהוג לומר תפילה זו בכל שבתות העומר.
חלפו כחמש מאות שנה וקהילות אשכנז חוו שוב פרעות איומות בימים אלו של ספירת העומר: בשנות ת"ח ות"ט (1648) הנהיג בוגדן חמלניצקי, מנהיג הקוזאקים ברוסיה, מרד כנגד המלכות הפולנית ופרע וטבח בקהילות היהודים שנקרו בדרכו. הפרעות הללו גרמו לשבר נורא וייאוש שהתנחל בלבבות, והתחילו בימי העומר ונמשכו חודשים רבים. קהילות רוסיה ופולין לא התאוששו משברונן במשך שנים ארוכות, עד שחמל ה' וגילה אורו של הבעש"ט הקדוש במדינות אלו.
בעת החדשה, עם קום מדינת ישראל, נקבע לציין בתחילת חודש אייר, בתוך ימי הספירה, את "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה". בכך נוצר קשר ישיר בין זיכרון קדושי ישראל בהיסטוריה היהודית לבין חללי ישראל בימינו. גם היום, כמו אז, אנו מתאבלים על יהודים שנהרגו בשל היותם יהודים ובשל מחויבותם לעמם ולארצם.
במועד זה אנו מתייחדים עם זכרם של אלו שמסרו נפשם על הגנת המולדת והעם, ושואבים מהם השראה להמשך דרכנו. כמו רבי חנינא בן תרדיון, שלימד כי "הגווילים נשרפים ואותיות פורחות", כך אנו מבינים שגם אם הגוף החומרי של חללינו אינו עמנו עוד, הערכים והאידיאלים שלמענם נלחמו ממשיכים לפרוח ולהנחות אותנו.
ואולי זהו הקשר העמוק ביותר בין יום הזיכרון לימי הספירה – שניהם ימים של חיבור בין אבל לתקווה, בין כאב לצמיחה.
התורה מספרת על מותם של נדב ואביהוא, בני אהרן הכהן, שהקריבו "אש זרה אשר לא ציווה אותם". אהרן, אביהם, מגיב בדממה – "וידום אהרן". דממה זו מסמלת את היכולת לשאת את הכאב הנורא, אך גם את ההבנה כי מתוך האבל צומחת הכהונה הגדולה, וכי מותם של בניו הוא חלק ממסע גדול יותר של עם ישראל אל ייעודו.
כך, ביום הזיכרון, אנו עומדים דום ומתייחדים עם זכרם של הנופלים, אך מבינים כי מתוך קורבנם נבנים חיינו, וכי מותם הוא חלק ממסירות הנפש היהודית בכל ההיסטוריה. הדממה שלנו, כמו דממתו של אהרן, היא ביטוי לכאב, אך גם לאמונה כי יש משמעות לקורבן.
בכך, יום הזיכרון וימי הספירה משלימים זה את זה ומלמדים אותנו לקח חשוב: הזיכרון אינו רק מבט לאחור, אלא גם מבט קדימה. כשאנו זוכרים את אלו שמסרו נפשם למען עמם ואמונתם, אנו גם מחויבים להמשיך את דרכם ולבנות עתיד שיהיה ראוי לקורבנם.
