השיעור שלפנינו הוא השני מתוך שלושה העוסקים בדין סוכה הגבוהה מ20- אמה.
בשיעור הקודם למדנו שלוש שיטות המבארות את טעם ומקור הדין שסוכה למעלה מ20- אמה פסולה. בשיעור זה נראה את הנפקא מינה – ההשלכות ההלכתיות של כל הסבר.
ליתר דיוק, מהלך הגמרא אינו מחפש את הנפק"מ, אלא מנסה למצוא איזה טעם מדויק יותר. אך מתוך הדברים ניתן להבין שלכל טעם יש השלכה מעשית. למרות שזה לא המהלך המרכזי, יש בכך מטרה חשובה – להבהיר שלא מדובר במחלוקת תיאורטית, אלא שלכל סברה יש נפק"מ למעשה.
מבנה השיעור מורכב קצת וניסינו לפשטו ככל הניתן. לצורך כך חילקנו את השיעור לשני חלקים.
החלק הראשון בנוי בצורה ייחודית: הגמרא מציגה ציטוט שנאמר בשם רב, בו הוא מסייג את האיסור ומכשיר סוכה זו בתנאי מסוים. בהמשך לכך מנסה הגמרא למצוא על איזה טעם מבוסס היתר זה. כלומר, איזה משלושת טעמי האיסור אינו רלוונטי במקרה המסוים שהתיר רב.
ביאור הדברים: כאשר רב התיר סוכה בתנאי מסוים, משמעות הדבר היא שסיבת האיסור אינה קיימת במקרה זה. אם כן, לפי ההיתר ניתן יהיה לגלות איזה מטעמי האיסור מוסכם על רב. כפי שציינו בפנים, רב היה מראשוני האמוראים ודעתו יכולה להכריע בנידון.
אך הבעיה היא שישנם שלושה ציטוטים שונים בשם רב. שנים מתוכם סותרים, כאשר כל אחד מבוסס על טעם אחר לאיסור. והשלישי אינו תואם אף אחד מהטעמים. לכן אי אפשר להוכיח בצורה ברורה מה היתה דעת רב. לכן ממשיכה הגמרא בחלק השני ומנסה לברר איך נוצרה המחלוקת, כאשר המסקנה היא שמדובר במחלוקת במציאות.
סיכום השיעור:
- בנוגע לפסול של סוכה הגבוהה מ20- אמה, ישנן שלוש הסתייגויות שנאמרו בשם רב:
1. רב יאשיה: הפסול נאמר רק בדפנות שאינן מלאות.
2. רב הונא: הפסול נאמר רק בסוכה בעלת מידות ספציפיות של ארבע אמות.
3. רב חנן: הפסול נאמר רק בסוכה בעלת מידות ספציפיות שמחזיקה רק את ראשו, רובו ושולחנו בלבד. - הגמרא הגיעה למסקנה ששיטת רב יאשיה מבוססת על טעם האיסור שהציג רבה – חוסר מודעות לישיבה בסוכה – שנפתר בסוכה בעלת דפנות מלאות. כמו כן, שיטת רב הונא מבוססת על טעם האיסור שהציג רב זירא – חוסר צל סכך – שנפתרת בסוכה רחבה יותר. אך שיטת רב חנן אינה מבוססת על אף אחד מטעמי האיסור.
- הגמרא ניסתה לצמצם את המחלוקת ולומר שרב הונא ורב חנן שמעו מפי רב משפט אחד, אותו פירשו לפי שיטתם. אך לבסוף הגיעה הגמרא למסקנה שיש כאן דעות שונות.
