פרשת בשלח מציבה שאלה מכרעת: האם וכיצד יכול אדם לעזוב את מקומו? כשבני ישראל מבקשים לחזור למצרים מפחד המצרים, הם מקבלים תשובה נחרצת: "לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם". אבל מתי באמת מותר לעזוב מקום או תפקיד?
זוהי שאלה שמלווה רבים: מתי מגיע השלב בו אפשר להרים ידיים ולומר 'זה לא בשבילי'? האם כל קושי הוא סימן שאנחנו לא במקום הנכון? או שמא דווקא הקושי מעיד על חשיבות המשימה?
הרבי מליובאוויטש מוצא את התשובה במחלוקת מפתיעה בסוף מסכת גיטין. חז"ל דנים באיזה מקרה מותר לבני זוג להתגרש, ושלוש דעות בדבר:
- רבי עקיבא: "אפילו מצא אחרת נאה הימנה".
- בית הלל: "אם הקדיחה תבשילו".
- בית שמאי: רק אם "מצא בה ערוות דבר".
המחלוקת הזו, מסביר הרבי, היא מודל לכל שליחות בחיים. השאלה היא מתי מותר לעזוב מקום או תפקיד:
- לפי רבי עקיבא: אם מצא מקום "נאה" יותר, שמביא יותר שמחה והצלחה.
- לפי בית הלל: רק אם רואה חוסר הצלחה מוחלט במשימתו ("הקדיחה תבשילו").
- לפי בית שמאי: רק אם השליחות מביאה לכישלון הלכתי ("ערוות דבר").
ההלכה היא כבית הלל – רק חוסר הצלחה מוחלט מצדיק עזיבה. אבל בענייני שליחות, שהם מהות החיים, ראוי להחמיר כבית שמאי ולא למהר לקבל החלטות.
החסיד רבי יוסף מבישנקוביץ' היה אחד מתלמידי החכמים המופלגים בחצרו של האדמו"ר הזקן. הוא התקדם במסלול בטוח למשרת רבנות מכובדת וחיפש את הקהילה המתאימה. פעם התייעץ עם רבו היכן לחפש משרה, ולתדהמתו ענה הרבי: "לטובת נשמתו יותר טוב שיהיה בעל עגלה".
רבי יוסף ההמום ניסה לדחות את רוע הגזירה ועיכב את המעבר לשלב הבא בחייו. חלפו עשר שנים ורבי יוסף קיבל הצעת רבנות בעיר ליעפלי. הוא נזכר בדברי הרבי והבין שעם כל הצער, הגיע הזמן לקיימם. חודש ימים התהפך מצד לצד עד שאזר אומץ והלך אל מושב העגלונים. הוא פלט בשפה רפה כי ברצונו ללמוד עגלונות.
העגלונים החלו לצחוק: "במקצוע ההגעלה תצליח יותר ממקצוע העגלה". אחד מהם ריחם עליו ולימד אותו איך מושחים את הגלגלים בזפת וכיצד מחברים את הסוסים לעגלה. רבי יוסף, שהיה עדין נפש ולא מורגל במלאכה כזו, התלכלך בכל גופו, אחד מהסוסים הצליף בו עם זנבו וכמעט עקר את עינו.
עייף ושבור חזר הביתה והחל לנקות עצמו מהזפת. אשתו ישבה ובכתה, היא כבר שמעה מהשכנות שבעלה ירד מדעתו והחליט להפוך לעגלון. הוא סיפר לה את דברי הרבי והיא שינתה את דעתה ועודדה את רוחו. היא אמרה שתמכור את תכשיטיה ותקנה עבורו סוס ועגלה.
חלפה שנה בה השתנו חייו מהקצה אל הקצה. במקום להעמיק בסוגיות בהלכה, מצא את עצמו מושח גלגלים ומוביל אנשים מעיר לעיר. ערב אחד ישב באחד המלונות, ולפתע ניגש בעל המלון והציג יהודי שעבד אצל אחד הפריצים באזור ורצה לצאת עמו לנסיעה בבוקר. רבי יוסף הסכים לקחתו אך התנה שהם ייצאו רק אחרי התפילה בבוקר. האיש הגיב בזלזול וביקש להעיר אותו כשעה לפני היציאה.
באמצע הלילה, התעורר האיש משנתו ושמע קול בכי מהחדר לידו. הוא ראה את רבי יוסף יושב על הרצפה ואומר תיקון חצות בבכיות. המנגינה הכואבת בה שפך את ליבו, המיסה את ליבו. בבוקר ראה את רבי יוסף מתפלל ברגש ובהתלהבות והוא נזכר בבית שבו גדל, באביו שהיה מתפלל כך, הוא נזכר באשתו ובילדיו היהודיים אותם נטש בשביל חלומות על התעשרות בעיר הגדולה וליבו נשבר.
הוא התחנן בפני רבי יוסף שיורה לו דרך תשובה. רבי יוסף לקח אותו אל האדמו"ר האמצעי שקירב אותו מאוד. אחר כך אמר הרבי לרבי יוסף כי שליחותו כעגלון הסתיימה והוא רשאי לחפש רבנות.
הסיפור על רבי יוסף מבישנקוביץ', שנדרש לעזוב את הרבנות ולהיות עגלון, ממחיש זאת היטב. למרות הקושי העצום, הוא המשיך במשימתו עד שהשלים אותה – הצלת נשמה יהודית שהתרחקה. רק אז קיבל אישור לחזור לרבנות.
לעתים, כמו בפרשתנו, דווקא המקום שנראה כמלכודת – בין המצרים לים – מתברר כזירת הנס הגדול ביותר. לכן הרבי מדגיש: אם רוצים לדעת מה ה' רוצה מאיתנו, נקשיב לקשיים. ככל שהיצר מפריע יותר לכיוון מסוים, כך זה סימן שזו בדיוק השליחות שלנו.
הכלל הוא: אין לעזוב מקום רק בגלל שמצאנו "נאה הימנו". רק כשיש הוכחה ברורה לחוסר הצלחה, או כשהמקום מוביל לכישלון רוחני, מותר לשקול עזיבה. ואפילו אז – יש להתייעץ ולשקול היטב, כי לפעמים דווקא הקושי הוא חלק מהמשימה.
זהו המסר העמוק של פרשת בשלח: לפעמים דווקא כשנראה שאין מוצא, כשהדרך נראית חסומה מכל הכיוונים – זה הרגע להתחזק באמונה ולהמשיך הלאה. כי הקב"ה לא שם אותנו במקום בשביל שנברח ממנו, אלא בשביל שנגלה בו את הנס.
