פרשת בשלח מעמידה את עם ישראל בפני משבר אדיר: תקועים בין המצרים לים, ללא מוצא נראה לעין. זהו רגע המבחן שבו נדרשת אמונה עמוקה בשליחות, אפילו כשהיא נראית בלתי אפשרית – בדיוק כמו המשבר של אסתר המלכה.
הדו-שיח בין מרדכי לאסתר הוא מודל להתמודדות עם שליחות קשה. כשאסתר מסרבת ללכת אל המלך, היא מעלה טענות כבדות משקל: לא רק הסכנה הפיזית בהופעה ללא הזמנה, אלא גם המחיר הרוחני העצום. לפי הגמרא, אסתר הייתה אשת מרדכי, וברגע שתלך אל המלך מרצונה, תיאסר על בעלה לנצח. "כאשר אבדתי אבדתי" – היא תאבד את עולמה הרוחני.
תגובת מרדכי מפתיעה בחריפותה: "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים… ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". הביטוי "מי יודע" תמוה – מדוע אינו אומר בביטחון "אני יודע"?
הרבי מליובאוויטש מסביר: מרדכי אומר לאסתר – אין לי תשובות לשאלות הקשות שלך. איני יכול להסביר למה דווקא את נבחרת, ולמה בדרך כה קשה. אבל דבר אחד ברור: "לעת כזאת הגעת למלכות". העובדה שאת כאן מעידה שזו השליחות שלך.
זהו בדיוק הלקח מפרשת בשלח: כשבני ישראל תוהים "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?", הם מקבלים תשובה דומה – אין הסברים, אבל יש הוראה ברורה: "דבר אל בני ישראל וייסעו!".
מרדכי מוסיף אזהרה חמורה: "אם החרש תחרישי בעת הזאת… את ובית אביך תאבדו". לא מדובר רק באיום, אלא בהבנה עמוקה: כשאדם מסרב לשליחותו, הוא מאבד את סיבת קיומו. כמו ים שיסרב לזרום או אש שתסרב לחמם – הוא מאבד את מהותו.
החסיד רבי יוסף מבישנקוביץ' היה אחד מתלמידי החכמים המופלגים בחצרו של האדמו"ר הזקן. הוא התקדם במסלול בטוח למשרת רבנות מכובדת וחיפש את הקהילה המתאימה. פעם התייעץ עם רבו היכן לחפש משרה, ולתדהמתו ענה הרבי: "לטובת נשמתו יותר טוב שיהיה בעל עגלה".
רבי יוסף ההמום ניסה לדחות את רוע הגזירה ועיכב את המעבר לשלב הבא בחייו. חלפו עשר שנים ורבי יוסף קיבל הצעת רבנות בעיר ליעפלי. הוא נזכר בדברי הרבי והבין שעם כל הצער, הגיע הזמן לקיימם. חודש ימים התהפך מצד לצד עד שאזר אומץ והלך אל מושב העגלונים. הוא פלט בשפה רפה כי ברצונו ללמוד עגלונות.
העגלונים החלו לצחוק: "במקצוע ההגעלה תצליח יותר ממקצוע העגלה". אחד מהם ריחם עליו ולימד אותו איך מושחים את הגלגלים בזפת וכיצד מחברים את הסוסים לעגלה. רבי יוסף, שהיה עדין נפש ולא מורגל במלאכה כזו, התלכלך בכל גופו, אחד מהסוסים הצליף בו עם זנבו וכמעט עקר את עינו.
עייף ושבור חזר הביתה והחל לנקות עצמו מהזפת. אשתו ישבה ובכתה, היא כבר שמעה מהשכנות שבעלה ירד מדעתו והחליט להפוך לעגלון. הוא סיפר לה את דברי הרבי והיא שינתה את דעתה ועודדה את רוחו. היא אמרה שתמכור את תכשיטיה ותקנה עבורו סוס ועגלה.
חלפה שנה בה השתנו חייו מהקצה אל הקצה. במקום להעמיק בסוגיות בהלכה, מצא את עצמו מושח גלגלים ומוביל אנשים מעיר לעיר. ערב אחד ישב באחד המלונות, ולפתע ניגש בעל המלון והציג יהודי שעבד אצל אחד הפריצים באזור ורצה לצאת עמו לנסיעה בבוקר. רבי יוסף הסכים לקחתו אך התנה שהם ייצאו רק אחרי התפילה בבוקר. האיש הגיב בזלזול וביקש להעיר אותו כשעה לפני היציאה.
באמצע הלילה, התעורר האיש משנתו ושמע קול בכי מהחדר לידו. הוא ראה את רבי יוסף יושב על הרצפה ואומר תיקון חצות בבכיות. המנגינה הכואבת בה שפך את ליבו, המיסה את ליבו. בבוקר ראה את רבי יוסף מתפלל ברגש ובהתלהבות והוא נזכר בבית שבו גדל, באביו שהיה מתפלל כך, הוא נזכר באשתו ובילדיו היהודיים אותם נטש בשביל חלומות על התעשרות בעיר הגדולה וליבו נשבר.
הוא התחנן בפני רבי יוסף שיורה לו דרך תשובה. רבי יוסף לקח אותו אל האדמו"ר האמצעי שקירב אותו מאוד. אחר כך אמר הרבי לרבי יוסף כי שליחותו כעגלון הסתיימה והוא רשאי לחפש רבנות.
הלקח העמוק הוא שלפעמים דווקא הקושי מעיד על חשיבות השליחות. הרבי מליובאוויטש מלמד: אם רוצים לדעת מה ה' רוצה מאיתנו – נקשיב לקשיים. ככל שהיצר מפריע יותר לכיוון מסוים, כך זה סימן שזו בדיוק השליחות שלנו.
בדיוק כמו בקריעת ים סוף, שדווקא המקום שנראה כמלכודת התברר כזירת הנס הגדול ביותר, כך גם בחיינו – לפעמים דווקא האתגר הקשה ביותר הוא השליחות האמיתית שלנו. ההצלחה תלויה ביכולת שלנו לראות מעבר לקושי ולהבין שהמקום והזמן שבו אנו נמצאים אינם מקריים, אלא מכוונים במדויק למשימת חיינו.
