"משנכנס אדר מרבים בשמחה" – אך כיצד עושים זאת בפועל? איך ניתן "להרבות" רגש כמו שמחה, שנראה כתלוי בנסיבות חיצוניות או בטבע המולד? התשובה לכך מצויה בהבנה עמוקה של הקשר בין דיבור, מחשבה ורגש, ובכוח השליטה שיש לנו על חלק ניכר מחיינו הפנימיים.
היהדות מייחסת חשיבות עצומה לכוחות הדיבור והמחשבה. בעוד שבני אדם נוטים לזלזל במה שיוצא מפיהם, ומרשים לעצמם חופש מוחלט במחשבותיהם, התורה רואה בכוחות אלו כלים רבי עוצמה המעצבים את נפש האדם ואת יחסיו עם העולם.
הדוגמה הבולטת לכך היא היחס החמור ללשון הרע בהלכה היהודית. מדוע מדבר לשון הרע נענש בעונש החמור של צרעת? לכאורה, ההסבר הפשוט הוא הנזק החברתי והאישי שנגרם למי שדיברו עליו. אך הרבי מליובאוויטש מציע הסבר עמוק יותר: "בלשון הרע ישנם שני עניינים שונים: א. דיבור לשון הרע גורם נזק לזה שמדברים עליו. ב. הדיבור מוציא את הרע הקיים בתוכו של האדם המדבר… כאשר האדם מדבר דבר בלתי רצוי, הדיבור מעורר את הרע שבתוכו".
הבעיה המרכזית עם דיבורים שליליים אינה רק הפגיעה באחרים, אלא גם, ואולי בעיקר, הנזק העצום שהם גורמים למדבר עצמו. כשאדם עוסק ברכילות, בלשון הרע, בתלונות או בדיבורים ציניים וביקורתיים, הוא מעורר ומחזק את צד הביקורת והשליליות בנפשו שלו. הדיבור אינו רק משקף את מה שבפנים; הוא גם מעצב ומחזק את מה שבפנים.
בהקשר של השמחה, המשמעות היא ברורה: כל עיסוק בדיבורים השליליים – תלונות, כעסים, אכזבות, ביקורת – לא רק משקף מצב רוח רע, אלא גם מעמיק ומקבע אותו. לעומת זאת, דיבורים חיוביים, מעריכים, מכירי טוב ואופטימיים – יוצרים ומחזקים תחושות דומות.
הזוהר מוסיף רובד נוסף לרעיון זה כשהוא מציין ש"בשמחה" הן אותיות "מחשבה". המחשבה היא המקור העמוק יותר של השמחה. כשאנו שולטים במחשבותינו, מכוונים אותן לכיוונים חיוביים ובונים, אנו יוצרים את הקרקע הפורייה שעליה יכולה השמחה לצמוח.
ההבנה הזו מובילה לשני כיווני פעולה מעשיים לטיפוח השמחה: הראשון, שלילי – להימנע מדיבורים ומחשבות שליליים; והשני, חיובי – לפתח באופן אקטיבי דיבורים ומחשבות חיוביים.
מבחינת הימנעות, זהו הצעד הראשון והבסיסי בדרך להשגת שמחה: לשלוט בדיבור השלילי. למרות שנטייתנו הטבעית היא לדבר על מה שמרגיז אותנו, על מה שמאכזב, על מי שפגע בנו, עלינו ללמוד לעצור את הדיבורים הללו. לא בכדי מובא בספר חסידים סיפורו של אדם שנמנע מלהביע כעס בלילה ובכך הציל את חיי משפחתו. השליטה בדיבור היא אכן בידינו.
בהיבט החיובי, השמחה ניזונה במיוחד מהכרת הטוב. בעולם שבו אף אחד לא עוצר אותך בחניה ואומר: 'תודה שחנית על חניה אחת, כך גם יש לי מקום לחנות', ובו מעולם לא הוקמה שום ועדה פרלמנטרית כדי לחקור מלחמה שניצחנו בה, אנו נוטים לקבל את הטוב כמובן מאליו ולהתמקד בשלילי. היהדות מציעה תרבות הפוכה: תרבות של הכרת הטוב.
"מודה אני" היא המילה הראשונה שיהודי אומר עם פתיחת היום, ואחריה באות ברכות רבות לאורך כל היום. ההודיה אינה רק ביטוי של נימוס או חובה דתית; היא יוצרת מצב נפשי של הערכה וראיית הטוב. כשאדם מתרגל להודות על החלקים הטובים בחייו, הוא מחזק בתוכו את היכולת לראות, להעריך וליהנות מהטוב.
ברובד המעשי, הדברים כל כך פשוטים: כשהאישה מכינה ארוחה, כשהבעל עושה קניות, כשהילדים מסדרים את חדרם – שימו לב לכך, הכירו תודה, בטאו זאת במילים. במקום להתמקד במה שחסר (המיונז ששכח לקנות, החדר שלא סודר לגמרי, המנה שהייתה קצת פחות מוצלחת), התמקדו במה שיש, במה שנעשה, במאמץ שהושקע.
כמו שכתוב: "כל ענייני ברכה והודאה קשורים עם שמחה, וכשיהודי קם בבוקר ואומר 'מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי' וממשיך עם כל ברכות השחר, המדברות על חסדים שעשה עמו הבורא – הרי מובן ופשוט גודל השמחה בדבר."
ואולם, השליטה בדיבור ובמחשבה אינה רק עניין של טכניקה או של אימון מנטלי. היא נטועה בהשקפת עולם רחבה יותר, בהבנה שהבחירה בשמחה היא בחירה בחיים מלאים יותר, עשירים יותר, בעלי משמעות יותר.
כפי שהדגיש הרבי מליובאוויטש, שמחה היא תוצר של ערך – אדם שמח כשהוא מרגיש שחייו בעלי חשיבות ומייצרים תועלת. הדיבורים והמחשבות החיוביים, ההתמקדות בטוב, היכולת להכיר תודה – כל אלה מחזקים את תחושת הערך והמשמעות בחיים.
בחודש אדר, כש"מרבים בשמחה", זו הזדמנות מצוינת להתחיל או לחזק את ההרגלים הללו: להיות מודעים יותר לדיבורים ולמחשבות השליליים ולהימנע מהם, ובמקביל לטפח את המחשבות והדיבורים החיוביים, המכירים בטוב ומביעים הערכה.
כשעושים זאת באופן עקבי, השמחה אינה תוצאה של מצב רוח רגעי או של נסיבות חיצוניות מקריות; היא הופכת לדרך חיים, לבחירה יומיומית, לעבודה פנימית שמניבה פירות של חיים מלאים יותר, עשירים יותר ומשמעותיים יותר. כי כפי שלימדו אותנו חז"ל: שמחה פורצת גדר – היא פורצת את המגבלות, פותחת אפשרויות חדשות ומובילה לצמיחה אישית אמיתית.
