בליל שמחת תורה תש"ל, אירוע בלתי שגרתי התרחש בבית המדרש של הרבי מליובאוויטש בברוקלין, אירוע שהשפיע על חייהם של רבים. ההתוועדות היססה ברגע מכריע, ואז נשמע קול דקיק מתחת לבימה, מתחיל ניגון רוסי עליז: "במים לא נטבע, באש לא נשרף".
עיני הנוכחים הופנו אל מקור הקול – החסיד רבי צבי הירש גאנזבורג, שהיה ידוע כ"מתחיל הניגונים" בהתוועדויות של הרבי. אלא שהפעם, הנסיבות היו שונות לחלוטין.
רק ימים ספורים קודם לכן, ביום השני של סוכות, איבד רבי צבי הירש את אשתו, שנפטרה ממחלה קשה בגיל 40 בלבד. היא הותירה אחריה חמישה יתומים פעוטים ובעל מיוסר. בגלל ימי החג, המשפחה לא ישבה "שבעה", אך הכאב היה עצום.
ילדיו היו בטוחים שהשנה, לנוכח האסון הנורא, אביהם יוותר על המנהג הקבוע שלו לצעוד מדי שנה לבית כנסת מרוחק במזרח פלטבוש כדי לשמח את המתפללים בריקודי ההקפות.
אך לתדהמתם, בערב שמחת תורה ביקש האב מהסבתא להלביש את הילדים בבגדי חג, וצעד איתם, כמדי שנה, אל אותו בית כנסת מרוחק. אלא שהפעם, משהו היה שונה. בצל האבל העמוק, התגלו באב כוחות חדשים, כוחות שלא מהעולם הזה. הוא רקד בשמחה עצומה, בלהט ובהתלהבות שהדהימו את כל הנוכחים.
אחרי ששבה המשפחה לקראון הייטס, עמדה בפני האב משימה נוספת. כ"מתחיל הניגונים" בבית מדרשו של הרבי, היה עליו לבחור ולהתחיל ניגונים מתאימים להתוועדות שמחת תורה. למרות הכאב, רבי צבי הירש התעקש למלא את תפקידו, להמשיך במשימתו, לעמוד על משמרתו.
וכך, כשסיים הרבי את שיחתו, נשמע קולו הדקיק של רבי צבי הירש מתחת לבימה, מתחיל בניגון הרוסי העליז. הרבי, שבוודאי ידע על האסון שפקד את משפחת גאנזבורג, הביט בחסיד במבט חודר. ולפתע, קם הרבי על רגליו, דחף את הכיסא שלו אחורה בעוצמה כזו עד שכמעט נפל, והחל לרקוד במקומו בריקוד אינטנסיבי, מתנועע מעלה ומטה, מתנדנד קדימה ואחורה. עדי ראייה מספרים כי בכל שנותיו, הם לא זכרו את הרבי רוקד בעוצמה כזו.
עשרים שנה חלפו, והנה בערב שמחת תורה בתחילת שנות התשעים, צלצל הטלפון במשרדי ארגון "צבאות השם" בניו יורק. על הקו היה יהודי אמיד, שביקש לממן תכנית מיוחדת לשמחת ילדים בחג. הצעיר שענה לטלפון, סקרן לדעת מה הניע את התורם, שאל מה חיבר אותו לעניין. האיש, שלא היה חסיד חב"ד, סיפר סיפור מרגש:
"לפני עשרים שנה, הייתי נער בן 14 בבית כנסת קטן במזרח פלטבוש. לפתע הגיע יהודי חב"דניק עם חמישה ילדים קטנים ורקד עם התורה בכל העוצמה. אמרתי לאבי כי מסתמא האיש הזה עשיר מופלג וחייו מלאי אושר. לתדהמתי, סיפר לי אבי שהיהודי הזה התאלמן לפני פחות משבוע".
"'אז למה הוא רוקד כל כך?', שאלתי את אבי בתמיהה. 'כי היום זה שמחת תורה,' ענה לי אבי, 'וחסיד אמיתי שמח בשמחת התורה.' באותו הרגע החלטתי," סיפר האיש, "שאם יהיה לי כסף, אעזור גם אני ליהודים לרקוד ולשמוח בשמחת תורה".
סיפורו של רבי צבי הירש גאנזבורג מלמד אותנו שיעור עמוק על כוחה של השמחה. הוא מראה כי השמחה האמיתית אינה תלויה בנסיבות חיצוניות, ואינה נובעת מאושר רגעי או מהצלחות חומריות. השמחה האמיתית היא בחירה פנימית, החלטה ערכית לדבוק בעבודת ה' ובשליחות האישית גם בזמנים הקשים ביותר.
הרבי מליובאוויטש חידד נקודה מכרעת בדברי הרמב"ם: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שציווה בהן – עבודה גדולה היא." השמחה אינה רגש טבעי וספונטני; היא "עבודה", החלטה מודעת של אדם לקחת את חייו בידיים ולא לתת לנסיבות החיצוניות להכריע את רוחו.
רבי צבי הירש לימד את הילד בפלטבוש – וכעת, דרך סיפורו, מלמד אותנו – ששמחה אמיתית נובעת ממקור עמוק יותר מהנסיבות החיצוניות. היא נובעת מהחיבור לערכים נצחיים, מהמחויבות למשימה גדולה יותר מהחיים האישיים, מהדבקות ברצון ה'.
תגובתו הסוערת של הרבי לניגון ששר רבי צבי הירש מלמדת גם על כוחה של השמחה האותנטית להדהד ולהשפיע על אחרים. כשאדם בוחר בשמחה למרות הקושי, הוא מעורר השראה ומניע אחרים. השמחה שלו הופכת למנוף לשמחה של רבים אחרים.
הנער הצעיר מפלטבוש, שהפך לתורם נדיב עשרים שנה לאחר מכן, הוא עדות חיה לכוח ההשפעה המתמשך של מעשה אמיתי אחד של שמחה. מעשה קטן של שמחה בלב שבור יכול לעורר גלי שמחה שימשיכו להדהד במשך דורות.
בעיצומו של חודש אדר, כשאנו "מרבים בשמחה", סיפורו של רבי צבי הירש גאנזבורג הוא תזכורת עוצמתית שהשמחה האמיתית היא בחירה יומיומית. היא לא תלויה בנסיבות החיצוניות אלא בהחלטה להתמקד בשליחות האישית, בערכים הנצחיים ובתפקיד שכל אחד מאיתנו נקרא למלא בעולם.
גם בימים קשים, גם כשהלב שבור, השמחה האמיתית – שנובעת מהחיבור לנצחי ולמשמעותי – יכולה לפרוץ ולהאיר, כמו אותו ניגון רוסי שבקע מתחת לבימה בליל שמחת תורה, ושינה את חייו של נער צעיר מפלטבוש לנצח.
