תעלומה מרתקת מופיעה בגמרא במסכת מגילה: "כיוון שנפל פור בחודש אדר, שמח המן שמחה גדולה. אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד." רש"י מסביר: "כדאי הלידה שתכפר על המיתה" – יום הלידה של משה חזק יותר מיום פטירתו.
אך תהייה מטרידה נותרת: כיצד ייתכן שהמן, שהכיר את יום פטירתו של משה, לא ידע על יום הולדתו? הרי אלו שני חלקים של אותה דרשת חז"ל – דרשה שאינה כתובה בתורה עצמה, אלא היא מסקנת חישוב בתורה שבעל-פה. איך הכיר את הראשית וחמק ממנו הסיפא?
יתר על כן, לשון הגמרא עצמה מעוררת תמיהה: "ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד". הרי הסדר הכרונולוגי הוא הפוך – קודם נולדים ואחר כך מתים! מדוע הגמרא מקדימה את המוות ללידה?
התשובה לתעלומה זו חושפת רעיון עמוק על מהותו של משה רבנו ועל השפעתו הנמשכת לאורך הדורות: המן לא "שכח" את יום הולדתו של משה; הוא לא החשיב אותו. מבחינת המן, משה היה אדם גדול שחי ומת, והשפעתו פסקה עם מותו. הוא לא הבין שאצל משה רבנו, הלידה היא תהליך מתמשך – התחדשות נצחית שממשיכה גם אחרי פטירתו הפיזית.
לכן הגמרא אומרת "לא היה יודע שבו מת ובו נולד" בסדר זה דווקא – הכוונה ללידה שאחרי המיתה, לכוח המתחדש של משה רבנו בכל דור ודור. משה אינו רק דמות היסטורית; הוא נשמה שממשיכה להשפיע ולהתגלם ב"אתפשטותא דמשה" – התפשטויות והתגלויות של נשמתו בחכמי ומנהיגי כל דור.
הזוהר הקדוש מבאר שכאשר חכמים אומרים לחבריהם "משה, שפיר קאמרת" (משה, דיברת יפה), אין זה רק ביטוי של הערכה, אלא הכרה בכך שניצוץ מנשמת משה מתגלה באותו חכם ופועל דרכו.
המגילה עצמה רומזת לעיקרון זה כשהיא מתארת את מרדכי כמנהיג שעומד בחזית המאבק נגד המן: "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". הגמרא אומרת על כך: "מרדכי בדורו כמשה בדורו" – מרדכי לא רק דומה למשה, אלא הוא התגלמות של משה בדורו, נושא את אותה שליחות אלוקית של הצלת ישראל והארת דרכם.
רבי יהונתן אייבשיץ, מגדולי מפרשי המגילה, מרחיב רעיון זה ומסביר שמשה רבנו "נולד" שוב בימי פורים דרך מרדכי, שיצר התעוררות רוחנית בעם ישראל והוביל לקבלת התורה מחדש – "קיימו וקיבלו" – כשם שמשה הוביל למתן תורה בסיני.
ובספר "יערות דבש" מוסיף: "המן שמח שמת בו משה וְאָפַס מגינם, והוא לא ידע שבז' באדר מת אבל תיכף נולד משה, כי זרח השמש… ולכך נאמר 'נולד משה' לאחר שאמר 'מת משה', להורות כי אחר מותו נולד משה אחר, עזר וקדוש משמים להיות לנו למגן כמשה רבינו."
עיקרון זה של נצחיות נשמת משה הוא המפתח להבנת השמחה המיוחדת של חודש אדר. אין זו רק שמחה על הצלה היסטורית, אלא שמחה על הידיעה שנשמת משה – המנהיג, המושיע, מקבל התורה – אינה פוסקת לעולם. בכל דור ודור עומדים מנהיגים הנושאים את ניצוץ נשמתו, ובשבעה באדר – יום הולדתו – האור הזה מתעורר ביתר שאת, מאיר את כל החודש ומשפיע על כל אירועיו.
המן חשב שבחירת חודש אדר תהיה לרעת ישראל בגלל פטירת משה, אך דווקא בחודש זה ניצחו ישראל הודות להתעוררות אותה נשמה דרך מרדכי. כך גם בכל דור, דווקא בזמנים של גזירה ואיום, מתעוררת נשמת משה במנהיגי הדור והופכת את הגזירה לישועה.
בימינו, כשאנו נכנסים לחודש אדר בתקופה מאתגרת, יש נחמה גדולה בידיעה זו: גם היום "נולד משה" – כוחו של מנהיג ישראל הראשון ממשיך להתגלות בכל תלמיד חכם, בכל מנהיג רוחני, בכל יהודי שמתעורר לגאולת עמו. השמחה של אדר אינה רק זיכרון העבר, אלא אמונה חיה בכוח המתחדש של הנהגה אלוקית בכל דור ודור.
"משנכנס אדר מרבים בשמחה" – כי בחודש זה מתחזקת האמונה שנשמת משה, הגואל הראשון, ממשיכה לפעול ולהביא גאולה, ועתידה להתגלות במלואה עם ביאת הגואל האחרון, במהרה בימינו.
