מסופר בגמרא מסכת פסחים על מקרה חריג וייחודי שהתרחש לפני כאלפיים שנה. רב יוסף, בנו של התנא רבי יהושע בן לוי, חלה מאוד וחווה מה שהיום היינו מכנים "מוות קליני" – מצב בו הלב מפסיק לפעום ולהזרים חמצן למוח, אך המוח ממשיך לתפקד לזמן קצר. לאחר זמן מה, התעורר רב יוסף ושב לחיים, ואביו הגדול שאל אותו בסקרנות: "מה ראית בעולם העליון?"
תשובתו של רב יוסף מפתיעה וחושפת תובנות עמוקות על העולם הבא: "עולם הפוך ראיתי". אנשים שבעולם הזה נחשבים לגדולים ומכובדים, בעולם האמת אינם נחשבים כלל, ואילו אנשים שבעולם הזה מהלכים בשולי החברה, זוכים בעולם העליון לקרבה מיוחדת. אולם הגילוי המרעיש ביותר שחשף רב יוסף היה: "שמעתי שהיו אומרים, הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם". למעשה, אף אחד – ולא משנה כמה גדול, חכם או צדיק היה בחייו – אינו זוכה לקרבה לכיסא הכבוד כמו אלו שנהרגו אך ורק בשל היותם יהודים.
הגמרא מסבירה שהכוונה היא לשני אחים בשם "פפוס ולוליינוס" מהעיר לוד. בתקופת השלטון הרומי, בערך בשנת מאה לספירה, נהרגה בתו של הקיסר טראיינוס והחשד נפל על היהודים. כעונש קולקטיבי, התכוון הקיסר להרוג רבים מבני הקהילה היהודית. אולם שני האחים, במעשה אצילי ואמיץ, לקחו על עצמם את האשמה והודו שהם הרגו את הנערה – למרות שלא היו קשורים כלל למקרה. הם הקריבו את חייהם כדי להציל רבים מבני עמם.
אך הסיפור מעלה שאלה מהותית: מדוע הרוגי מלכות זוכים לקרבה כה עליונה? במה הם גדולים יותר מאנשים דגולים שחיו חיים ארוכים ומלאי מעש, שהקדישו את זמנם ללימוד תורה, לתפילה, למעשי חסד ולעשייה למען הכלל?
התשובה, כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש, טמונה בהבנה עמוקה של מהות קידוש השם. מצוות קידוש השם אינה להוכיח את גדולת הבורא, אלא לבטא את גדלות היהודי ואת עוצם החיבור בין הקב"ה לעם ישראל. החיבור העמוק הזה מגיע לשיאו כאשר יהודי בוחר לחרף את נפשו למען שמו יתברך.
בחיי היומיום, אנו נופלים שבי בידי חיי השגרה. הקיום היומיומי בולע אותנו והדחוף לעתים קרובות מנצח את החשוב. אנו שוקעים בחיי הישרדות ושוכחים את המשמעות העמוקה של חיינו. אולם כאשר מתעורר אתגר כנגד הקיום היהודי והאמונה, כמו בתקופת גזירות השמד או בזמן פוגרומים, אנשים פשוטים שבדרך כלל אוהבים את החיים, פושטים צווארם לשחיטה באהבת השם.
ברגעים כאלה מתברר שהאדם גדול יותר מהחיים עצמם. מושגים מופשטים כמו "אמונה", "מסירות נפש" ו"ערבות הדדית" הופכים לברורים ומוחשיים. הנשמה היהודית, שבדרך כלל חבויה מתחת למעטה של שגרה, מתגלה במלוא עוצמתה – נשמה שמסורה עד כלות כוחה לקב"ה, שמחוברת בערבות הדדית לכל יהודי באשר הוא, שיודעת שהחיים הם לא הכל, אלא רק שלב בדרך לתכלית גבוהה יותר.
זוהי, אם כן, סיבת מעלתם הייחודית של הרוגי מלכות. הם מייצגים את השיא של הקשר בין האדם לבוראו – קשר שגובר על אינסטינקט ההישרדות הבסיסי ביותר. הם מוכיחים שהנשמה היהודית קשורה לבוראה בקשר בל יינתק, קשר שחזק יותר אפילו מכוח החיים עצמם.
ולכן, כאשר אנו זוכרים את קדושי ישראל לדורותיהם, איננו רק מתאבלים על אובדנם, אלא גם מתרוממים ושואבים השראה מגדלות נפשם. הם מלמדים אותנו שיש ערכים גדולים יותר מהחיים עצמם, ושהקשר בין יהודי לאלוקיו הוא קשר נצחי שאפילו המוות אינו יכול לקטוע. כך מבינים אנו את דברי הגמרא: "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם" – כי אין מי שמבטא את עוצמת הקשר האלוקי יותר מאלו שוויתרו על החיים עצמם למענו.
