שני השיעורים הבאים עוסקים ב'ממון המוטל בספק' – ממון שזהות בעליו לא נודעת.
הסוגיה בוחנת שני מקרים שונים, בהם מתעורר ספק באשר לבעלות על חפץ או סכום כסף. שני אנשים טוענים לבעלות, ועל בית הדין לפסוק למי מהם הוא שייך. שני המקרים אלו שתי משניות במסכת בבא מציעא: המשנה שפותחת את המסכת עם המקרה המפורסם 'שנים אוחזין בטלית' ומשנה שמופיעה בפרק השלישי שמכונה 'מנה שלישי'.
המכנה המשותף לשני המקרים הוא שאין לדיינים דרך לאַמֵת את אחת הגרסאות. כל אחד טוען שהוא בעליו הבלעדי של הכסף, ולבית הדין אין אף אמצעי לברר את האמת. כאן ניצבות בפני הדיינים שתי ברירות: .1 להכריע ככל הניתן, על סמך הנתונים שידועים להם, ולהימנע מפסיקה ביחס לחלק שמוטל בספק. .2 לנסות לחשוף את הרמאי ולגלות את האמת, תוך שימוש בכוח שהתורה העניקה להם.
סיכום השיעור:
- הגמרא מבחינה בין חכמים לר' יוסי: חכמים 'מסתדרים' עם המשנה ור' יוסי – לא:
חכמים והמשנה – הקפאת המנה נעשית בלית ברירה, מכיוון שאין לדיינים אפשרות להכריע אקטיבית ביחס אליו. המנה ודאי שייך לאחד מהם בלבד, ולכן חלוקתו ביניהם מנוגדת להיגיון. לעומתו בטלית ייתכן ששניהם הרימו אותה יחד ברחוב, כך שהיא אכן של שניהם, והחלוקה הוגנת.
ר' יוסי והמשנה – ר' יוסי רוצה לחשוף את הרמאי בכל מחיר. לשם כך הוא מונע אפילו את שני המנים מבעליהם, כדי להפעיל לחץ על הרמאי ולגרום לו להודות. ואם הוא סבור כך ביחס לשני המנים, שזהות בעליהם ידועה לבית הדין, ודאי שיפסוק כך ביחס לטלית, שזהות בעליה מוטלת בספק.
בנקודה זו הגמרא שבה לנקודת הפתיחה וסוברת שמשנתנו כדעת חכמים, ומנוגדת לדעת ר' יוסי. - המשנה תואמת את פסק ר' יוסי. יש שני הבדלים בין המשניות, שמסבירים את הפסיקות השונות:
1. יש / אין רמאי.
במנה – ודאי שיש רמאי. בטלית – לאו דווקא. אם בטוח יש רמאי – ר' יוסי מעוניין בהודאתו, ולשם כך הוא מקפיא את כל הכסף. אם לא בטוח שיש רמאי – ר' יוסי מעדיף לחלוק את הטלית.
2. יש / אין הפסד.
במנה – יש הפסד בעיכוב שני המנים הראשונים. בטלית – אין הפסד, שהרי הטלית לא שייכת כלל לרמאי (במקרה שאכן יש רמאי). כשאין הפסד אין תועלת בעיכוב, ולכן ר' יוסי יורה על חלוקה.



