נחום סטילרמן גדל בשכונת קראון הייטס, ואביו הקים בראשית שנות החמישים את חנות המכולת הראשונה בשכונה שהייתה שומרת שבת. כנער צעיר עזר לאביו בהבאת המשלוחים לבתי הקונים וביניהם בית הרבנית חנה ע"ה, אמו של הרבי. הרבנית הייתה מעניקה לו יחס חם ולבבי, מכבדת אותו בכוס חלב, תוך כדי שמעודדת אותו לספר מה שקרא וכיו"ב.
כשהגיע לגיל 18 ועמד לצאת ללמוד בקולג', הוא ידע שקיום התורה והמצוות יהיה יותר מאתגר ועלה בדעתו לכוון בתפילה אחת במיוחד והיא תהיה בסיס יראת השמיים שלו. הוא שאל את הרבנית חנה מהי התפילה החביבה על הרבי? הרבנית ענתה שאינה יודעת והיא תברר זאת. בפעם הבאה שהגיע היא אמרה: "אני שמחה שיש לי תשובה לשאלתך. זו תפילה מאוד קצרה, הראשונה שאומרים בבוקר: 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'".
מעניין לציין דבר מופלא נוסף ביחס לתפילה הזו. ישנו קטע וידאו מדהים בו עובר אדם עם בנו לפני הרבי ואומר שהילד סובל מקשיים בדיבור. הרבי שואל את הילד אם אמר היום בבוקר "מודה אני" ומבקש לומר זאת עכשיו. הילד פותח את הפה ואומר בשפה ברורה את כל 12 מילות התפילה.
הסוד של "מודה אני", נעוץ כלשונה של הרבנית חנה בכך, שהוא "התפילה הראשונה שאומרים בבוקר", ובכך הוא קורבן התמיד של האדם בדורנו.
בעוד שהאנושות גילתה את החשיבות של הרגלי בוקר בעשרות השנים האחרונות, עשרות ספרים ומאמרים מדברים על הצורך החיוני בשגרת בוקר נכונה. מנכ"לים ואנשים מצליחים מתפארים כיצד הם בונים את הבוקר שלהם. יש להם תכנית עבודה סדורה איך נראית השעה הראשונה של היום. הם לא נגררים אחרי הבוקר, אלא שולטים ומנהלים אותו ומתחילים את היום בקריאת טקסט מחזק, בהתעמלות בוקר ובתכנון המשימות ליום הבא.
הם בעיקר נזהרים מהמעשה הנוראי שעושים שמונים אחוז מאתנו בתחילת ובסוף היום: רצים אל הטלפון וכך מפקידים את הגורל בידי כוחות זרים. החל מהשנייה הראשונה של היום, אנו נזרקים אל תוך הסערה ונגררים במקום להוביל.
אבל בעוד שהעיסוק המדעי בנושא הוא יחסית חדש, היהדות מדברת על כך אלפי שנים דרך קורבן התמיד. משום שכשמו, המעשה שעושים בתחילת ובסוף היום הוא קיים "תמיד". הוא מעמיד ומעצב את כל מלאכות היום וכולם נעשים באורו ובצלמו.
בוקר טוב הוא יום טוב, בעוד שבוקר רע הוא חלילה יום רע. הבוקר הוא לא רק תחילת היום, אלא קו הזינוק למלאכת היום. הגרעין והתשתית עליו עומד היום כולו ולכן הבוקר הוא רגע של חסד, רגע רב עוצמה, 'סופר פאוואר', בו אפשר לעצב מחדש את המציאות.
קורבן התמיד היה מוקרב פעמיים ביום – בבוקר ובערב. למרות שקרבן התמיד הוקרב רק פעמיים ביום, בכל זאת שמו הוא 'תמיד'. למה? מבאר הרבי את יסוד העניין: מה שעושים בבוקר ובערב הוא "תמיד". ה"מודה אני" שמוכרז מיד בקומו בשנתו הוא מעצב ומהווה את היסוד של כל מה שעושים לאחריו ולפניו.
כותב הרבי בליקוטי שיחות: "למרות שקרבן התמיד הוקרב רק פעמיים ביום, בכל זאת שמו הוא 'תמיד'. היינו שגם הקורבנות האחרים שמוקרבים בין שני התמידים — שייכים אליהם. ההוראה לצורת ההתנהלות בבית יהודי: סדר היום מורכבים מפרטים רבים שאולי אין להם שייכות עם הנשמה, לכן צריכים להקפיד מיד בהתחלת היום, שהקריאה הראשונה תהיה 'מודה אני לפניך', להודות לקב"ה לו על החזרת הנשמה, להצהיר עליו כמלך ולהתמסר אליו בכל כוחותיו."
הרעיון טמון בעצם המילה "תמיד": לכאורה למה קרוי הקורבן "תמיד"? הוא הרי לא הוקרב תמיד, אלא רק בבוקר ובערב? תמיד זה "שויתי ה' לנגדי תמיד", וכן "טוב לב משתה תמיד", אלו שני יסודות שבאמת אמורים להגות תמיד ממש בכל רגע ושנייה מהחיים. אבל הקורבנות היו צריכים להיות קרויים בשם אחר כמו "קבוע", "תדיר" וכיוצא בזה?
התשובה היא שמה שקובע את אופי כל היום הוא המעשה הראשון והאחרון. למרות שהתמיד הוקרב רק פעמיים ביום, הוא נקרא "תמיד" כי הוא הקובע את טאבע כל היום. כך גם "מודה אני" – למרות שאומרים אותו רק פעם אחת בבוקר, הוא "תמיד" כי הוא מעצב את כל היום.
המסקנה המעשית היא, להתמקד ולהתבונן בתפילת "מודה אני". אם בהתחלת השיעור הובאו דוגמאות לדרך בה מנכלים מוצלחים מתחילים את היום, הנה הבוקר של יהודי מוצלח הוא להשאיר את הטלפון סגור לפני התפילה ובמקום זה לשבת ולהתבונן במשמעות תפילה "מודה אני".
כך דברי רבינו באגרות קודש: "כאשר הוא קם משנתו אומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". היינו שהוא מכיר שהשם-יתברך הוא בעל-הבית ומושל על העולם [ו]בחמלה רבה, כלומר, דרישותיו של השם-יתברך מאדם בכלל ויהודי בפרט הוא רק מה שיכולים לעשות… [לכן] מה שדורשים מיהודי, בוודאי באפשרותו לבצע בזמן המתאים".
הדבר קשור לחביבות שהתורה מייחסת להתחלות בכלל. התורה מקדשת את כל ההתחלות בכל מעגלי החיים. מהו אפוא סוד חביבותם של הבכורות וההתחלות בכלל? ההסבר החסידי הוא שההתחלה היא גרעין הנושא את ההמשך. ההתחלה היא הכלל ממנו צומחים הפרטים. לכן התורה דורשת את הראשון, משום שכאשר פורצים טוב — ממשיכים טוב.
כותב בעל כתר שם טוב: "ענין איסור שאלת שלום קודם התפלה, כי האדם בקומו משנתו, שהוא נעשה בריה חדשה, אם ידבר תחלת דבריו דברי הרשות וכל שכן דברים אשר אינם כן, הרי אפילו אם יתפלל ויעסוק בתורה אחר כך, הכל מסתעף ונמשך אחר הדיבור הראשון… ולכן יזהר האדם שיקדש ויטהר דבורו הראשון בקומו ויזכך מחשבתו הראשונה שתהיה דבוקה בקדושה, כדי שימשיך עליו כל שאר הדברים שאחר כך והתפלה תהיה מתוך שמחה של מצוה."
קורבן התמיד הוא פטנט גאוני של יצירת חיים. הוא הסוד שמגלה לנו יוצר האדם והעולם, איך לעצב חיים מושלמים: האדם הוא מה שהוא עושה ראשון בבוקר ואחרון בערב. המעשה הראשון והאחרון של היום, הם הגרעין והתשתית בהם כלול היום כולו. אלו רגעים רבי עוצמה שמעצבים את ההמשך.
זה סוד החביבות העצומה של קורבן התמיד: כל עוד מקריבים אותו לא נפרצת חומת ירושלים והקשר עם הקב"ה הוא איתן וחזק. ובדורנו, כל עוד מתחילים את היום ב"מודה אני" בכוונה ובהתבוננות – כל היום נמשך אחר ההתחלה הקדושה הזו.
הרבנית חנה ידעה את הסוד: התפילה החביבה על הרבי היא הראשונה. כי הראשון הוא התמיד. והתמיד הוא החיבור. וזה מה שחסר לנו הכי הרבה – חיבור אמיתי, קשר פנימי, "תמיד" שמחזיק אותנו במשך כל היום.
