פרשת בהעלותך היא קו השבר של דור המדבר. היא מייצגת את המעבר בין האידיאל ובין המציאות, בין הניסים שבאו מלמעלה ובין המציאות הקטנונית שמגולמת באישיותו הנרגנת של האדם. עד כאן שייטה התורה בגבהים: הפרשיות הקודמות סיפרו על יציאת מצרים וקריעת הים, על חנייה בת שנה למרגלות הר סיני בה קיבלו את התורה והקימו המשכן, בה זכו למן שירד מהשמים ומים מהסלע, ואולם השבוע עובר הכדור אל האדם. הוא צריך להתחיל לזוז – והכול מתפרק.
התמוטטות אחרי שלושה ימים
אחרי חנייה ארוכה למרגלות הר סיני הגיע הזמן לצאת ליעד: ארץ ישראל. בעשרים לחודש אייר עלה הענן והעם הענק יצא לדרך. הם הספיקו ללכת שלושה ימים בסך הכול והתלונות החלו להיערם:
במדבר יא: "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה'".
התורה פותחת ומספרת שהעם היו "כמתאוננים", אבל לא טורחת לספר מה התלוננו?
רמב"ן: "למה יכסה הכתוב חטאם ולא יגידנו כאשר יעשה בכל המקומות"?
שכן לא היה משהו ספציפי שהכאיב להם, הם פשוט התלוננו! היו נרגזים ולא מרוצים מכלום.
ספורנו: "לא היתה אצלם שום סבה ראויה לזה שיתאוננו, אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות".
האומללות באה לידי ביטוי בעצם המילה "מתאוננים". הביטוי הרגיל בתורה הוא 'מתלוננים' כמו בפרשת המרגלים "עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי" וכאן נוקטת התורה בביטוי אחר: "מתאוננים". שכן "תלונה" היא טרוניה ספציפית ומוגדרת שצריכה טיפול ואילו "תואנה" היא כיסוי על משהו עמוק בהרבה. היא תירוץ ועלילה עבור מישהו לא מרוצה שלא רוצה להיות כאן.
התלונות הספציפיות על המן
"והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים: ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו":
אחרי רוח ההתאוננות הכללית שהקיפה את העם, התעורר ה"אספסוף" לדבר נגד המטבח המדברי. האספסוף "התאוו תאווה" כלשון התורה וביקשו ליהנות מהחיים. הם פתחו בגעגועים למטבח המצרי בו היה גיוון קולינרי. נכון שהמן יורד מהשמים ואפשר להרגיש בו כל טעם, בשר או דגים, אבל כמה אפשר לאכול אותו דבר? "יום ראשון תפוחי אדמה יום שני תפוחי אדמה…". אדם לא אוכל רק דרך הפה, אלא גם דרך העין ואנחנו רוצים לראות בשר ולא רק לחשוב בשר.
רמב"ן: "'והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה' – המן היה לשובע והיו עושים בו מטעמים בטעם חשוב כאשר יספר, אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה… 'מי יאכילנו בשר' – לא היה לכל העם בשר לאכול בכל יום, אע"פ שאכלו ממנו פעמים רבות והיה למקצתם מקנה ואכלו הגדולים כמנהג מקומות היוקר".
משה נשבר
וכאן הכול מתפרק. משה והקב"ה לא הבינו לליבם והרגעים הללו הפכו להיות תחילת הסוף של דור המדבר. משה נשבר וביקש מהקב"ה להתפטר מתפקידו ולמות! לא פחות.
במדבר יא,יד: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני: ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי".
הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק, שאמנם לא היה חסיד, נותן הסבר מאוד חסידי לצעקת הייאוש של משה. לכאורה מה פתאום זורק את המפתחות ומתבטא במילים נוראות כאלו "הרגני נא הרוג?"? אלא משה הרגיש שהוא אינו מבין עוד את העם. נגמר החיבור בינו ובין הדור שלו. אם הם מתאווים תאווה ומבקשים להרגיש את האוכל, אם הם מבקשים תיבול של בצל ושום, אז הוא כבר אינו יכול להוביל אותם. הוא לא יכול לבקש עבורם את מה שלא חסר לו עצמו.
משך חכמה: "משה רבינו שב אחר מתן תורה להיות איש אלקים, מלאך רוחני בכל אומץ כחו ותמימות אבריו, כמו שפירש מאישה שהיה חסר כח המתאווה לגשם. לכן בא בסבתו המן, שהוא מזון שאין בו כח מתאוה ולזה אמר 'מאין לי בשר', שבשר אינו יכול לבוא בזכותי. אמר השי"ת כי יאציל רוחו על שבעים זקנים כי המה אך אדם, שאינם פרושים מנשותיהם ויש להם כחות המתאוים".
השאלה המטרידה
וכאן עולה סדרת תמיהות: איך הדור שקיבל כל כך הרבה, התלונן כל כך הרבה? האם חודש אחרי הקמת המשכן וירידת האש על המזבח, היה חסר להרגיש בשר ולא רק לחשוב בשר?! ומה הסגנון המריר של הגעגועים למצרים שם אכלנו חינם? וכי הם קיבלו משהו בחינם חוץ ממכות וסבל?!
רש"י: "מצרים נותנים להם דגים חנם?! והלא נאמר 'תבן לא ינתן לכם' [המצרים רדפו אותם להכין תבן בתוך זמן העבודה ולהספיק במקביל את מכסות הבנייה] ואם תבן לא נתנו חנם, קל וחומר דגים!".
ויש כאן שאלה תמוהה נוספת: הם מתחילים להתלונן על הבשר, אבל אז עוברים לקונן כמה קל היה למצוא דגים במצרים. רגע, אתם רוצים בשר או דג או סתם לבלבל את המוח?
הסוד הנסתר מאחורי התלונות
זיגמונד פרויד הוא אבי שיטת הפסיכו-אנליזה. הגישה הזו טוענת שאדם אומר דבר אחד — אבל מתכוון לדבר עמוק בהרבה. הוא מתלונן שכואב לו הראש, אבל האמת היא שהוא פוחד ללכת למקום שהוא צריך ללכת אליו. זה כאב תת-מודע שמעיק מבפנים ופורץ החוצה דרך תלונות נמוכות.
קצת הקרחון של תעוקת דור המדבר נמצא בפסוק תמוה ביותר שהוזכר לעיל:
"וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם."
אלו מילים מבולבלות וחצופות: מה פתאום דגים אם חסר לכם בשר? כיצד אתם מעזים לשקר ולצבוע את האופל בוורוד? מה קיבלתם במצרים בחינם חוץ ממכות?!
הם התכוונו לחינם אחר: מדרש ספרי: חינם מן המצוות.
והכוונה הייתה לדגים אחרים: מדרש אגדה: "דגה לשון תשמיש כמו [בברכת הנערים] 'וידגו לרוב בקרב הארץ'… וראייה לדבר מהמשך הפסוקים כאן: 'וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו' – על עסקי משפחות".
האמת הקשה
התלונות נבעו מהגילוי שהם לא יצאו לחופשי. הגעגועים למצריים ביטאו את המצוקה מכך שאמנם השתחררו מעול פיזי, אבל נכנסו לעול נפשי. בעוד במצרים היה מותר להם לחשוב, להביט, לחיות לעצמם כרצונם, מתן תורה הכניס אותם בעול של מחשבה, דבור ומעשה, מה לאכול ומה לשתות, מתי לישון ומתי לקום, על מה להסתכל ועל מה אסור להסתכל.
התלונות ביטאו את הרצון לברוח מהחתונה, זאת העצלות להתבגר, לקחת אחריות ולהתחייב בחיי עם סגולה. בכך מובן עומק הייאוש של משה וחריפות תגובת הקב"ה: היה אפשר לצפות לתלונות כאלו אחרי יציאת מצרים, אבל שנה אחרי מתן תורה והקמת המשכן?! הייתם אמורים להתבגר!
הקב"ה הורה למשה למנות שבעים זקנים שיסייעו לו להנהיג את העם, ואחר כך הגיעה התגובה האלוקית הנוראה: אני אתן להם בשר חודש ימים עד שהוא ייצא להם מהאף. נחת שם הרבה שליו והם אכלו ממנו והבשר נתקע בין שיניהם והרשעים ביניהם מתו. על שם האסון נקרא המקום ההוא בשם "קברות התאווה" כי שם נקברו המתאווים.
*
ההבנה הזו מלמדת אותנו משהו עמוק על התלונות שלנו היום. לעיתים כשאנחנו מתלוננים על פרטים קטנים – על האוכל, על הנסיבות, על הקשיים – יכול להיות שמדברים על משהו עמוק הרבה יותר. יכול להיות שאנחנו בורחים מהמחויבות, מהאחריות, מהצורך להתבגר רוחנית.
כמו דור המדבר שהיה להם הכול אבל לא רצו את המסגרת, כך גם היום יש אנשים שיש להם הכול אבל הם מתלוננים כי עמוק בפנים הם לא רוצים להיות חלק מהמסיבה של מחויבות דתית.
יעזור הקב"ה שנזכה להבין את התלונות שלנו, לבדוק אם הן על הפרטים או על העקרונות, ושנמצא את הכוח לגדול ולהתבגר במקום לברוח מהמחויבות.
