בפרשת קדושים מופיע אחד הציוויים המשמעותיים ביותר ביחס שבין אדם לחברו: "לא תעמוד על דם רעך". מצווה זו קובעת נורמה מוסרית יסודית שמבחינה בין החברה היהודית לבין חברות אחרות בעולם.
בעוד שהחוק בחלק גדול ממדינות העולם המתוקנות כמו ארצות הברית ואנגליה אינו מחייב דבר בעניין עזרה לאדם אחר – יכול אדם להתמוטט לצדך עם אירוע לב או אופנוען יתרסק מולך בצד הכביש והחוק האנגלו-אמריקאי אינו מחייב אפילו להרים טלפון לשירותי הצלה – התורה גוזרת את ההיפך הגמור.
האינדיבידואליזם המערבי, השואל כמו קין "השומר אחי אנכי?!", מקבל תשובה חד-משמעית מהתורה: כן, אתה אכן "שומר אחיך". החוק היהודי אוסר עליך להישאר אדיש למצוקת הזולת. ייזכר לטוב חבר הכנסת חנן פורת שחוקק את החוק הזה בכנסת ישראל, כך שבחוקי מדינתנו חובה להגיש סיוע לאדם סובל, ואדם שמתעלם ממצוקה של עובר אורח לידו נענש עד שנת מאסר.
אולם הצו "לא תעמוד על דם רעך" מעורר שאלה מהותית: מה היקף החובה שלי לאחרים? הרי העולם מלא בעיות ואינני יכול לפתור את כולן. זמני מוגבל, אני טרוד בבעיות הקטנות שלי, וכל התעסקות עם אחרים תבוא על חשבון המשפחה הפרטית שלי. אז איך אדע מתי זאת הבעיה שלי ומתי הבעיות שייכות לעולם כולו?
רש"י, בפירושו הקלאסי, מביא תובנה מאירת עיניים. הוא מפרש את הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" במילים אלו: "לראות במיתתו ואתה יכול להצילו".
לכאורה פירוש זה תמוה: מה נוגעת כאן ראיית מיתתו? האם אם לא אראה במיתתו, אלא אסובב את הראש הצידה, זה יהיה בסדר? וכי עוסקים במצוות שמירת העיניים? מדוע רש"י לא מפרש בפשטות: לא תעמוד מהצד כשאדם אחר גוסס למוות?
הרבי מליובאוויטש מציע הסבר שהוא כלל יסודי בחיים: רש"י מציב כלל אצבע – אל תתעלם ממה שראית! העובדה שראית את המצוקה הופכת אותה לבעיה שלך. העובדה שהקב"ה זימן אותך לשם – מחייבת לראות עצמך כמו היחיד שראה זאת.
זהו כלל מנחה רב-עוצמה: אי אפשר לפתור את כל הבעיות בעולם, את בעיות הפליטים בדארפור והרעב באפריקה, אבל זו שנפלה בחצר שלך היא כאילו אתה היחיד שראה אותה.
ההשגחה העליונה מדברת אלינו דרך ההזדמנויות שנופלות לפתחנו. הסיטואציות שפוגשות אותנו הן קול ההשגחה ומצפן שליחות חיינו. כך פקד מרדכי על אסתר: "לעת כזאת הגעת למלכות!". את כאן ולכן את האדם היחיד שחייב לעזור. עם כל ההסברים הטובים, שאת פוחדת מאחשוורוש וכבר שלושים יום לא נקראת אל המלך – אבל ההשגחה העליונה מחייבת אותך.
נבחן את העיקרון הזה דרך שתי דמויות מקראיות מרכזיות: יוסף ואברהם.
כאשר יוסף היה בכלא המצרי, הוא הבחין יום אחד ששני שרי פרעה שחלקו עמו את התא נראים זועפים. היו לו כל הסיבות שבעולם להישאר אדיש למצבם. ראשית, יוסף עצמו היה בצרה גדולה – נזרק לבור בגלל עלילה, רחוק ממשפחתו, ללא סיכוי נראה לעין לצאת. שנית, השרים הללו היו חלק מהממסד המצרי שעשק אותו. הם היו קרובים לפוטיפר שהשליך אותו לכלא על לא עוול בכפו.
ובכל זאת, מה עושה יוסף? הוא רואה את פניהם הזועפים ושואל "מדוע פניכם רעים היום?" הוא מבין שאם הקב"ה הביא אותו לראות את מצוקתם – זו אחריותו. אם ראה את הבעיה – היא הבעיה שלו.
המעשה הזה, שנראה לכאורה חסר חשיבות, שינה את ההיסטוריה היהודית. הודות לשאלה הזו, פתר יוסף את חלומותיהם, וכשפרעה חלם את חלומותיו המסתוריים, שר המשקים זכר את יוסף והמליץ עליו. כך הפך יוסף למשנה למלך מצרים, הציל את העולם מרעב, והביא את משפחתו למצרים, מה שהוביל בסופו של דבר ליציאת מצרים ולמתן תורה.
מקרה נוסף שמדגים את העיקרון הוא סיפורו של אברהם אבינו. כאשר שמע אברהם שאחיינו לוט נפל בשבי במלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה, הוא לא חשב פעמיים וגייס 318 איש לצאת למבצע חילוץ נועז ומסוכן.
נשים לב לנסיבות: אברהם היה אדם מבוגר, לא איש צבא, והיה עליו להתמודד עם ארבעה מלכים גדולים שזה עתה ניצחו בקרב. הסיכויים לנצח היו מזעריים, כפי שמעיד המדרש: "וירק את חניכיו – אברהם הוריק פנים כנגדן [פניו איבדו צבעם והפכו ירוקות], אמר אצא ואפול על קידוש שמו של מקום". אברהם עצמו העריך שזו משימת התאבדות.
אבל אברהם לא שקל שיקולי עלות-תועלת רציונליים. הוא ראה את המצוקה של לוט, וזה הפך אותה לאחריות שלו. כפי שכותב פרשן על המדרש: "אפול על קידוש שמו – להציל עשוק מיד עושקו שאין קידוש ה' גדול מזה".
אברהם אמר לעצמו: אם אני מתעלם מלוט – אני מפסיק להיות אברהם אבינו. אני מחלל את ה' שנבחרתי לייצג אותו. אני אמות מבחינה רוחנית אם אתעלם מסבל של אדם שנפל בשבי, ולכן הסיכון הפיזי אינו גדול יותר ממה שיקרה לי כשאתעלם מהצרה.
עיקרון זה של אחריות כלפי מה שאנו רואים מתרחב גם לתחומים אחרים. למשל, אם אדם ראה עוול חברתי, שחיתות, או תופעה שלילית בסביבתו – הוא אינו יכול להתעלם. אם ראית – זו הבעיה שלך.
לכן, כאשר עדים לעוול חברתי, לפערים כלכליים, או לסבל של קבוצות חלשות בחברה, אי אפשר להסתפק באמירה "אלו לא הבעיות שלי". אם ראית – זו האחריות שלך.
עם זאת, חשוב לציין שהתורה אינה דורשת מאיתנו לפתור את כל בעיות העולם. היא מציבה גבולות ריאליים: "אם ראית" – מה שנקרה בדרכך, מה שההשגחה העליונה הביאה לפתחך.
רבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, היה אומר: "הצרכים הגשמיים של הזולת הם הצרכים הרוחניים שלי". כלומר, דאגת האדם לזולתו אינה רק חובה מוסרית, אלא היא צורך רוחני של האדם עצמו.
ייתכן שהעיקרון הזה – החובה לפעול למען מה שראינו – הוא הסיבה שביהדות יש דגש כה גדול על הראייה. "וראית את אחיך", "ראה אנכי נותן לפניכם ברכה וקללה" – לא רק לשמוע ולהבין, אלא לראות באופן חי ומוחשי. מי שראה, אינו יכול להישאר אדיש.
יש לכך השלכות עמוקות בעולם של היום, כאשר אמצעי התקשורת מביאים לפתחנו סבל מכל רחבי העולם. האם כל מה שאנו רואים במסך הופך לאחריותנו? כיצד מתמודדים עם עומס המידע על סבל אנושי?
נראה שהעיקרון היהודי מלמד אותנו לפעול במעגלים: ראשית, הקרובים אלינו פיזית – משפחה, קהילה, עיר. ככל שהמעגל מתרחב, האחריות משתנה אופייה – ממעשית וישירה להשפעה עקיפה יותר, כמו תמיכה כספית או פעילות ציבורית.
המשנה באבות אומרת: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". בעולם של סבל כה רב, אי אפשר לתקן הכול, אבל אי אפשר גם להתעלם ממה שראינו.
בחיים המודרניים, העיקרון של "לא תעמוד על דם רעך" מקבל משמעות רחבה יותר. זה לא רק לקפוץ למים כדי להציל מישהו מטביעה; זה גם לא להתעלם מאדם חסר בית ברחוב, מקשיש בודד בבניין, מילד שסובל מבריונות, או מחבר שנקלע למשבר.
"לראות במיתתו" – כפי שפירש רש"י – הופך מאיסור פסיבי לקריאה אקטיבית: לפקוח עיניים ולראות את הסובלים סביבנו. מי שרואה, מתחייב. מי שיודע, אחראי.
וזאת אולי המשמעות העמוקה של היותנו "עם אחד" – שהאחריות שלנו זה לזה אינה רק משפטית או חברתית, אלא קיומית ורוחנית. אולי זו הסיבה שרק ביהדות התפתחה הקביעה שערבים אנו זה לזה.
"לא תעמוד על דם רעך" אינו רק חוק; זוהי קריאה למודעות ולאחריות. זוהי קריאה לראות באמת את האחר ולהבין שאם הקב"ה הביא אותנו לראות את מצוקתו – יש בכך משמעות, יש בכך שליחות.
