בפרשת משפטים, הפרשה השמונה-עשרה בתורה, אנו נתקלים בשתי הלכות מפתיעות שלכאורה נראות תמוהות ביותר. הראשונה עוסקת בגנב שה, והשנייה בבניית המזבח. שתי הלכות אלו, על אף שונותן הרבה, מלמדות אותנו שיעור עמוק על ערך כבוד האדם ומשמעותו.
ההלכה הראשונה קובעת שגנב שור משלם פי חמישה מערך השור, בעוד שגנב שה משלם רק פי ארבעה. הסיבה המפתיעה לכך, כפי שמביא רש"י בשם רבן יוחנן בן זכאי, היא שהגנב שנשא את השה על כתפיו כבר התבזה בכך, ולכן מקלים בעונשו. הדבר מעורר תמיהה עצומה: מדוע שנתחשב בבושתו של גנב? הרי הוא זה שבחר לגנוב, ומדוע שנתייחס לבושה קטנה של נשיאת שה על הכתפיים כשיקול בהקלת עונשו?
ההלכה השנייה, המופיעה בסוף פרשת יתרו, אוסרת על בניית מדרגות למזבח ומחייבת בניית כבש משופע. הסיבה המפתיעה היא שעליית הכהן במדרגות מחייבת הרחבת פסיעות, דבר שיש בו משום זלזול באבני המזבח. גם כאן התמיהה זועקת: מדוע לחשוש לכבודן של אבנים דוממות? ומה בכלל רע בטיפוס במדרגות, במיוחד כשהכהנים לובשים מכנסיים?
המפתח להבנת שתי ההלכות הללו טמון בתפיסה מהפכנית של המושג "כבוד". בעולם המודרני, אנו נוטים לראות בכבוד דבר חיצוני – מעמד חברתי, הערכה ציבורית, או יחס של נימוס. אולם התורה מלמדת אותנו שכבוד הוא הרבה מעבר לכך – הוא עצם מהות החיים.
רבן יוחנן בן זכאי, שהיה ידוע בכך שהקדים שלום לכל אדם, אפילו לנכרי בשוק, מלמד אותנו שאין "בושה קטנה" ואין אדם שכבר לא אכפת לו להתבייש. כשם שאין "חנק קטן" או "דקה קטנה בלי חמצן", כך אין ביוש שאפשר להקל בו ראש. כל פגיעה בכבוד היא פגיעה בנשמת האדם, במהות חייו.
הדבר מקבל משנה תוקף כשאנו מתבוננים בהלכת המזבח. רש"י מדגיש שהחשש אינו רק לכבוד הכהן או לקדושת המקום, אלא דווקא לכבוד האבנים עצמן. מדוע? כי כל דבר בבריאה, אפילו אבן דוממת, נברא למטרה ותכלית. כשאנו מזלזלים באבן, אנחנו למעשה מזלזלים בתכלית שלשמה נבראה, בשליחות שהקב"ה הועיד לה.
מכאן נלמד קל וחומר לאדם: אם כך מקפידים על כבודה של אבן דוממת, על אחת כמה וכמה שיש להקפיד על כבודו של אדם שנברא בצלם אלוקים. כל אדם, גם אם חטא ופשע כמו אותו גנב, נושא בתוכו צלם אלוקים ושליחות ייחודית שאין דומה לה. פגיעה בכבודו היא פגיעה בתכלית קיומו, בעצם שליחותו בעולם.
הבנה זו מקבלת משמעות מיוחדת בהקשר של חיי המשפחה בעידן המודרני. הרמב"ם בהלכות אישות פוסק דבר מפתיע: "ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו". שימו לב לסדר: הכבוד קודם לאהבה. מדוע? כי בעידן שבו נשים עצמאיות כלכלית ויכולות לבחור את דרכן, הצורך העמוק ביותר בנישואין אינו פרנסה או אפילו אהבה, אלא הכרה בערך ובמשמעות.
בני זוג בימינו מתחתנים כדי להיות משמעותיים בעיני מישהו, כדי שמישהו יראה את הייחודיות שלהם ויעריך אותה. בעל שלועג לכישורי הבישול של אשתו או אישה שמזלזלת בדברי החכמה של בעלה, אינם רק פוגעים ברגשות – הם שוללים את עצם המשמעות של הקשר הזוגי.
פעם הגיע החפץ חיים לשבות בעיר אחת, ואחד העשירים זכה לארח אותו. החל מיום רביעי עבדה אשת העשיר יום ולילה להכין את המטעמים המשובחים ביותר לכבוד האורח הנכבד. בליל שבת, כשחזרו מבית הכנסת, גילה העשיר שהחלות לא היו מכוסות במפה. מחשש שהחפץ חיים יחשוד בו בבורות, פנה בצעקה לאשתו: "תגידי, את לא יודעת שיהודים מכסים את החלות במפה לפני הקידוש?!".
האישה, שהייתה מותשת מימים של הכנות, החווירה בבושה וקמה להביא את המפית. החפץ חיים פנה למארח ושאל: "יהודי יקר, למה מכסים את החלות במפה?". המארח שמח להפגין ידיעותיו והסביר שזה כדי שהחלות לא יחושו בושה מכך שמקדימים להן את היין. "נו", אמר החפץ חיים, "האם החלות באמת מרגישות בביזיונן?! האם הייתה חלה שברחה לבכות במיטה שחבריה ביישו אותה? האם חלה שכבה על הספה אצל הפסיכולוג והתלוננה שאימא שלה לא אהבה אותה?! ובכל זאת החמירו חז"ל לחוש לכבודה! אז מה עם כבודה של אשתך? האם לא ראוי ללמוד בקל וחומר מהרגישות לחלות?!" כל זלזול, כל הערה פוגענית, הם לא רק פגיעה רגשית – הם ערעור על עצם הערך והמשמעות של בן הזוג.
בעולם המודרני, שבו ה"אני" תופס מקום מרכזי והרשתות החברתיות מעצימות את הצורך בהכרה, ההבנה הזו חשובה מתמיד. כבוד אינו מותרות, הוא אינו "נימוס" או "טקס חברתי". כבוד הוא החמצן של הנפש, הוא ההכרה בכך שלכל אדם יש ערך וייעוד ייחודי שאין דומה לו.
לכן, כשהתורה מלמדת אותנו להתחשב אפילו בבושתו של גנב ובכבודן של אבנים, היא מעבירה מסר נצחי: אין אדם שאינו ראוי לכבוד, ואין מצב שבו מותר לזלזל בערך האדם. גם כשאנו נאלצים להוכיח או להעניש, עלינו לעשות זאת מתוך הכרה בערך האדם ובצלם האלוקים שבו.
זוהי תורת חיים במלוא מובן המילה – תורה שמלמדת אותנו כיצד לחיות חיים מלאי משמעות, תוך הכרה בערך של כל פרט בבריאה, ובמיוחד בערכו האינסופי של האדם שנברא בצלם אלוקים.
