בשיחת יחידות מרתקת, גילה הרבי מליובאוויטש פרשנות מפתיעה למשפט שלמה: החרב לא הייתה איום פיזי, אלא משל מטאפורי להצעה עדינה ועמוקה. שלמה אמר: "במקום לריב עליו – תתחלקו בו. שתיכן תגדלו אותו והוא יהיה קצת שלך וקצת שלך".
האם השנייה התחלחלה והייתה מוכנה להעביר את הילד לאישה השנייה, כי הבינה שהדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לילד זה להעניק לו שני מיני חינוך. לחנך אותו לשני סולמות ערכים. חינוך כפול הוא יותר גרוע מלא לחנך בכלל, כי זה דן את הילד לחיים חתוכים וגזורים.
המסר הזה לא היה רלוונטי יותר מאשר בדורנו: אנחנו חיים בדור ה"גם וגם". לראשונה זה אלפי שנים, טוב ונוח להיות יהודי ואנחנו יכולים לתת לילדים שלנו הכל. גם יראת שמים וגם תענוגות העולם. גם לימוד תורה וגם הצלחה בעסקים. גם מחויבות לקהילה וגם חיבור לעולם הגדול.
ה"גם וגם" הזה מתחבר לגישה הכללית של החיים, שרוצה הכל מהכל: גם לאכול וגם לשמור על גזרה. גם לנוח וגם לעבוד עד הקצה. גם להיות נשואים וגם לזכות בשקט של רווקים. גם לגדל ילדים וגם למצות את הקריירה ולהישאר בעבודה עד אמצע הלילה.
אבל השאלה היא על כמה יסודות זה יושב? האם החיים מבוססים על אלוקים אחד או על הכל מהכל? כי בסופו של דבר, הערכים הנחמדים שנתפסים קרובים הם סותרים ומתנגשים. השאלה היא אם הקב"ה והתורה הם מרכז חיינו וכל שאר העניינים באים מתוך זה, או שהקב"ה הוא פיסה אחת מחיינו, אבל העולם הוא גם יסוד שאיננו מוכנים לוותר עליו.
ילדים שגדלים בצורה כזו, נדונים לאומללות, לבלבול וחוסר חוט שדרה. כי ילד שנקרע בין מה שאבא אומר למה שאבא אוהב, בין מה שאבא מראה למה שהוא מסתיר, בין מה שצריך להיות למה שהוא בפועל – גדל מבולבל. "גם לי גם לך לא יהיה".
הפתרון, לפי הרבי, הוא ליצור עוגן. יסוד חזק שיעניק עדיפות לצד הנכון. ראשית, חיוני לשלוח את הילד למוסד חינוכי שיודע מה עיקר ומה טפל. שנית: צריכה להיות נקודה אחת שעבורה מוסרים ההורים את נפשם. ילד צריך לראות אצל אבא ואימא, מצווה אחת, מנהג אחד, שזה עניינם בעולם. ש"אבא לעולם לא יוותר עליו".
זה יכול להיות שיעור, מנחה-מעריב שהוא מקפיד לבוא לבית הכנסת, התנדבות קבועה לקהילה – אבל מעשה אחד שזה מה שמגדיר אותו. זאת נקודת הקשר שלו לקב"ה. אם אבא לובש את הז'קט ואומר "אני הולך לשיעור" או מביא חבר ללמוד אתו בסלון – אור נדלק בבית. הילדים מבינים שיש לאבא שאיפה ומשימה שחי למענה.
זהו לקח עמוק מליל הסדר: בסימן "יחץ" חוצים את המצה האמצעית וחלק אחד מטמינים לאפיקומן. אחר כך הילדים מחפשים אותו, ומאוחר יותר מוציאים אותו בסימן "צפון". למה בכלל חוצים את האפיקומן ומטמינים אותו? אם היעד הוא לאכול אותו בסוף הסעודה, אז נשאיר אותו לכתחילה בקערת הסדר?
אלא זה מסר מהדהד עבור האבא: הילדים מחפשים את מה שהנך מחביא. ליל הסדר הוא ליל החינוך, וכאן מחנכים את האבא עצמו: אי אפשר לשקר את הילדים. הם לא מאמינים למה שאתה שם על השולחן, למצה והמרור. את זה אתה חייב לעשות ולכן זה לא מרשים אותם. הם מחפשים את מה שאתה באמת מאמין בו, את מה שאתה מוכן להקריב עבורו.
