ביום הכיפורים, במרכז עבודת הכהן הגדול, עומדת אחת הפעולות המסתוריות ביותר בעבודת המקדש: הקרבת שני השעירים. התורה מצווה: "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". שעיר אחד מוקרב לה' כקרבן חטאת, והשני, שעלה עליו הגורל לעזאזל, נושא עליו את כל עוונות עם ישראל ומשתלח למדבר.
השאלות המתבקשות הן: מה ההבדל בין שני השעירים? מדוע שעיר אחד נשחט במקדש והשני משתלח החוצה? ומהו אותו "עזאזל" מסתורי אליו משלחים את עוונותינו?
כדי להבין את עומק הדברים, עלינו לבחון תחילה את סוגי הכפרה השונים שמביאים השעירים. בגמרא נאמר שהשעיר המשתלח "מכפר על כל עבירות שבתורה, קלות כחמורות, זדונות ושגגות, הודע ולא הודע, עשה ולא תעשה, כריתות ומיתות בית דין". שעיר זה אף מכפר במיוחד על חטאי העריות, כפי שרש"י מפרש: "עזאזל – שמכפר על מעשה עוזא ועזאל", שהם מלאכים שירדו לארץ וחטאו בעריות.
לעומת זאת, השעיר הנשחט לה' הוא קרבן חטאת רגיל, המכפר בעיקר על טומאת מקדש וקדשיו.
הרבי מליובאוויטש מציע הבחנה מעמיקה בין שני סוגי הכפרה: "שעיר המשתלח פועל כפרה… 'על כל עברות שבתורה'… 'ונשא השעיר עליו את כל עוונותם'… משא"כ יום הכיפורים עניינו לכפר על האדם, כלשון הפסוק 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם'".
כלומר, יש הבדל מהותי בין שני סוגי הכפרה: השעיר לה' וכן עיצומו של יום הכיפורים מכפרים על החוטא, מנקים אותו מכתם החטא ומחדשים את הקשר בינו ובין הקב"ה. לעומת זאת, השעיר לעזאזל מכפר על החטא עצמו, על הפגם שנוצר בעולם ועל כוחות הטומאה שנבראו.
בחטא יש שני מרכיבים: הכעס על החוטא ופגימת החטא עצמו. הכעס על החוטא הוא קלקול מערכת היחסים בינו ובין הקב"ה. כתם החטא הוא מה שנוצר ונפער בעליונים ובתחתונים. הבעיה העמוקה עם החטא היא לא רק מה שעשינו, אלא מה שהוא עשה לנו ולעולם.
מספרים על איש שחצן שהיה פוגע בסביבה. הוא היה קורא כינויי גנאי לאנשים ומזכיר להם את חולשותיהם. בערב יום הכיפורים ערך חשבון נפש והלך להתייעץ עם הרב. "בחוץ עומד קרש עץ", אמר הרב, "קח פטיש ומסמרים ותתקע בקרש חמישים מסמרים. אחר כך תבקש סליחה מאלו שפגעת בהם, ועם כל בקשת סליחה, תשלוף מסמר אחד מהקרש".
חזר האיש אל הרב לאחר שעשה כמצוותו, והרב אמר: "תביט בקרש, המסמרים יצאו אבל החורים נשארו. ביכולתך לתקן את הקשר מכאן ואילך, אבל מה יהיה עם השריטה שנפערה בלב?".
עיצומו של יום הכיפורים, יחד עם השעיר לה', מעבירים את הכעס מעל החוטא ומיישבים את חרון האף נגדו. אבל מה עם החטא? מה עם הפגם שנפער בעליונים ובתחתונים? במיוחד כשמדובר על חטאים חמורים, שמותירים רושם שאינו נמחה בקלות?
כאן נכנס תפקידו של השעיר לעזאזל, שמטפל בחטאים עצמם. לפי הרמב"ם במורה נבוכים, הסמליות של שילוח העוונות על השעיר נועדה להטמיע בחוטא את ההכרה שהחטאים מתרחקים ממנו למקום אחר: "כל המעשׂים האלה מְשָלִים לשם היווצרות צורה בנפש – שנקיים אנו מכּל מעשׂינו הקודמים, השלכנום אחרי גבינו והרחקנום תכלית ההרחקה".
המהר"ל מעמיק ומסביר: "אחר שנפשם קדושה וטהורה מצד עצמם, החטא בישראל אינו מצד עצם הנפש… רק הוא בגלל גירוי השטן שמתגרה בישראל… ולכך אמרה תורה שייתן עונות ישראל על השעיר השני וישלח השעיר במדבר עד שייקח חלקו מן ישראל אשר יש לו אצלם".
לפי המהר"ל, המסר הפנימי של השעיר הוא שאני לא החטא והחטא לא אני. החטא הוא עצם זר שחודר לתוכי, ולכן כשם שהוא נכנס – כך הוא יוצא. השילוח לעזאזל מחדיר בנו את ההכרה שלא צריך להיבהל מכל מה שמקנן בתוכנו, ואדם בריא יודע לפלוט את המזיק.
אולם תורת החסידות מציעה הבנה עמוקה עוד יותר. הצמח צדק מסביר כי השעיר המשתלח "הופך הקטגור לסנגור… שבו ועל ידו יבואו לבחינת תשובה בחילא יתיר (בכוחות יתירים)". כלומר, לא רק שאנו מרחיקים את הרע, אלא שאנו אף מגייסים אותו לטובתנו.
כך, שני השעירים מייצגים שני היבטים משלימים של התשובה: השעיר לה' מסמל את הכפרה על החוטא, את חידוש הקשר עם הקב"ה וטיהור האדם מכתם החטא. השעיר לעזאזל, לעומת זאת, מסמל את ההתמודדות עם החטא עצמו – לא רק להתרחק ממנו, אלא גם לגלות את הכוח החיובי הטמון בו, להפוך את הקטגור לסנגור.
