פרשת נח מעוררת שאלה מהותית: איך המבול פתר באופן ארוך טווח את הבעיות איתן התמודדה האנושות? הרי אנשים לא חוטאים סתם. אנשים נופלים בגלל גישה מוטעית לחיים. הם סוטים מהדרך הנכונה בגלל שהם מאמינים שזה הדבר הנכון לעשות וזה מה שיעשה להם טוב. אז מה פתר המבול? איך הטבעה במים יכולה לשנות את האופי ואת החשיבה?
כדי להבין זאת, עלינו לזהות מה היה היצר המרכזי שהניע את כל התקופה מאז בריאת העולם ועד המבול. הגמרא במסכת סנהדרין אומרת במפורש: דור המבול עברו על הכול, עבודה זרה וגילוי עריות, אבל לא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידם בגזל.
הגזל היה החטא שחתם את גזר הדין. ומה היצר שמניע את הגזל? מה הדחף שעומד בבסיסו? קנאה בהישגי הזולת. אנשים חיו בתחושת נחיתות וקיפוח ביחס להישגי הזולת. הם האמינו שהחיים שלהם עצמם לא שווים כלום והאושר נמצא בביתו של השכן. אם רק אניח ידי על מה שיש לו, החיים שלי יהפכו להיות מושלמים.
הגמרא במסכת שבת מביאה ראיה מפורשת לכך. בשעה שעלה משה למרום לקבל תורה, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: חמודה גנוזה אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? אמר משה: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, לא תרצח לא תנאף לא תגנוב, כלום קנאה יש ביניכם?
משה רבנו מזהה את השורש: המצוות של לא תרצח, לא תנאף ולא תגנוב נובעות מאותו מקור אחד – הקנאה. הקנאה היא היצר שמניע את כל החטאים החמורים. והיא קיימת רק בבני אדם, לא במלאכים.
ולמען האמת, אפשר לשים לב שיצר הקנאה היה זה שהניע את כל מסלול החטאים מרגע הבריאה ממש. החטא הראשון בהיסטוריה התרחש כבר ביום הרביעי לבריאה: הירח התקנא בגודלה של השמש וביקש להיות יותר גדול ממנה. רש"י מפרש שהירח אמר: אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. והקב"ה הקטין אותו.
החטא השני היה האכילה מעץ הדעת, וגם כאן מביא רש"י שהנחש ראה את אדם וחווה עסוקים בתשמיש והתקנא באדם לרצות את חווה לעצמו. ההמשך היה שחווה פנתה לפתות את האדם לאכול עמה, וגם כאן הסיבה הייתה קנאה. חווה חששה למות לבדה ואז יישא האדם אישה אחרת תמורתה, ולכן החליטה להפיל את האדם עמה ביחד.
וגם האדם עצמו חטא מאותה סיבה של קנאה. הוא קינא ביכולתו של אלוקים לדעת טוב ורע, כמו ששכנע אותו הנחש: והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע. האדם התפתה להכיר עולם מסתורי שלא הכיר קודם.
החטא הבא בהיסטוריה היה רצח הבל, משום קנאתו של קין במנחת אחיו שהתקבלה לפני שמים. ואחר כך התפשטה הקנאה הזו בכל העולם כולו עד שפשטו ידם בגזל ועריות.
רבי חיים ויטאל בספרו שערי קדושה מסביר את הקשר העמוק בין המים לבין הקנאה. הוא כותב: דע כי כל המידות הרעות מושרשות בארבע מדרגות נפש היסודית. יסוד האש ממנו נמשכת הגאוה וגסות הרוח. יסוד הרוח ממנו נמשך דיבור שיחה בטלה. יסוד המים ממנו תאוות התענוגים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג, וממנו החמדה לגזול ממון חברו ואשתו וכל אשר לו להתענג בהן, והקנאה כי יקנא בחברו אשר לו ממון רב וכיוצא להתענג בו. יסוד העפר ממנו מדת העצבות.
המים הם השורש לתאוות התענוג וההנאה, וממנה באה הקנאה והחמדה להשיג את מה שיש לזולתו. נשים לב שבתי המלון ומקומות העינוג היקרים בעולם הם ליד הים. גם פרי שיש בו מים הופך להיות עסיסי וטעים. ומתוך הרצון להנות ולהתענג נובעת הקנאה במה שהשיג הזולת.
וכיון שכן, דור המבול נענשו במים. משום שהם פרצו את המידה, הם שאפו להנאה ועונג אין סופיים, ולכן נשטפו במים אינסופיים. אבל זה היה לא רק עונש אלא גם תיקון. המים שהביאו את הקנאה היו גם המים שטיהרו אותה.
סיפור עממי מספר על מאדאם לואיזל שהייתה אישה פשוטה בצרפת. היא גדלה במעמד השלישי, מעמד הפועלים, וחוותה נחיתות עמוקה. תמיד קינאה בנשים העשירות שיוצאות לבושות ומטופחות וחוות את החיים במלואן. התקווה שלה הייתה נישואיה: היא חלמה להתחתן עם בעל עשיר שיפתח לה את השער לחיים הטובים. אבל לאכזבתה היא נישאה לבחור עני כמותה, איש נהדר שעבד קשה לפרנסתו, אבל לא היה מסוגל להגשים לה את החלום.
פעם הוא בא הביתה מאושר. הוא החזיק שני כרטיסים לנשף. הם השיגו בגד יפה עבורה, אבל היו מוכרחים מחרוזת פנינים. מי הולך לנשף בלי מחרוזת? הבעל המסור הקיש על הדלת של שכנתו וביקש לשאול מחרוזת ללילה אחד. נרגשים צעדו יחד לנשף, אבל כשחזרו הביתה גילו לחרדתם שהמחרוזת אבדה.
הבעל הישר התעקש להיות נאמן להתחייבות שלו. הוא שעבד את ביתו לבנק תמורת הלוואה של חמישים אלף פרנק וקנה לשכנה מחרוזת חדשה, בלי שידעה דבר. מאותו יום חייהם השתנו לחלוטין. הוא עבד בשלוש משרות ואשתו עבדה בשתיים ובלבד להחזיר את ההלוואה.
אחרי כמה שנים פגשה השכנה את האישה ונדהמה לראות אותה. זקנה קפצה עליה. מה קרה לך? והיא ענתה שהכל בגלל המחרוזת. היא ובעלה עובדים יום ולילה כדי להחזיר את ההלוואה. למה לא אמרת לי, נחרדה השכנה. המחרוזת ההיא הייתה מזוייפת ולא עלתה יותר מחמש מאות פרנק.
זו האירוניה של הקנאה. אנחנו מקנאים במה שאין לנו, מרגישים שהחיים שלנו חסרים, שהאושר נמצא אצל האחר. אבל האמת היא שמה שאנחנו מקנאים בו לא תמיד שווה את מה שאנחנו חושבים. והקנאה גורמת לנו לאבד את מה שיש לנו, את החיים הפשוטים והטובים שהיו לנו.
והנה עולה התשובה איך המבול טיהר את העולם מהקנאה: הפתרון הכי טוב לקנאה הוא אמונה. מי שמאמין לא מקנא. משום שמי שמאמין יודע שהוא קיבל מהקב"ה את מה שהוא זקוק לו כדי להיות מאושר.
פלא הבריאה הוא שכל אדם הוא יחידי. כל אדם נולד עם אופי ויופי משלו, וזה מוכיח כי יש לו תפקיד אישי בבריאה שאיש לא יוכל לעשות מלבדו. הקב"ה מתאמץ לומר לנו כי בכל אחד יש יופי ותפקיד שאין בשום אדם בעולם.
ולכן אין דבר יותר כואב מהקנאה, משום שהיא פשוט בזבוז של המשאבים שאלוקים העניק לך. נזכור: אם אדם מקנא במשימה של רעהו, מי יעשה את המשימה שלו?
המבול החזיר את העולם למצב של המים הראשוניים, למצב שבו הכול היה מאוחד ולא היה נפרדות. במים אין אני ואתה, אין שלי ושלך. במים הכול זורם ביחד, הכול חלק מאותה מציאות אחת. וכך העולם למד שוב את השיעור הבסיסי: אנחנו לא צריכים להתחרות, אנחנו צריכים להאמין. כל אחד קיבל את מה שהוא צריך, וכל אחד יכול להיות מאושר עם מה שיש לו.
יעזור הקב"ה שנזכה להאמין, לשמוח בחלקנו, ולהפסיק לקנא. ונזכה לחיות בעולם של שלום ואחדות.
