פרשת נח מעוררת שאלות קשות. למה דווקא במים? למה דווקא ארבעים יום? למה נדרשה תיבה? ואיך המבול פתר את הבעיות המהותיות של האנושות? אבל כשמתעמקים בתורת החסידות, מתגלה תשובה מרעידה: המבול לא היה רק עונש, הוא היה תהליך של טהרה והתחדשות. הוא היה מקווה מים מטהר שהשיב את העולם אל נקודת הבראשית הטהורה שלו.
בואו נחזור אל תחילת הבריאה. התורה מספרת: והארץ הייתה תוהו ובוהו ורוח אלוקים מרחפת על פני המים. ואחר כך: ויאמר אלוקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. הירושלמי במסכת חגיגה אומר: בתחילת ברייתו היה העולם כולו מים במים. בראשית רבה מוסיף: מתחילת ברייתו של עולם לא היה קילוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים.
הגורם הראשון בבריאה היה מים. המציאות כולה הייתה מוקפת מים. אחר כך הפריד הקב"ה בין המים התחתונים והמים העליונים ויצר ביניהם את האטמוספירה וכדור הארץ. ולהעיר שמעט מזה נשאר עד היום: רוב השטח של כדור הארץ מכוסה במים והאוקיינוסים והימים מכסים כשני שליש משטח כדור הארץ. עוד חשוב לציין שכשם שהוא במקרו, כך הוא במיקרו: היצירה הראשונית של העובר בבטן האם היא בתוך שליה מלאה מים.
מה רעיון המים? החסידות מוצאת רמז עמוק: המים הם מציאות שלמה ומאוחדת. ההבדל המהותי בין הים ליבשה הוא שבים אין נפרדות, אין עצמאות. בעוד שיצורי היבשה הם אני נפרד, כל אחד הוא עולם לעצמו, המים הם מציאות מקיפה שחודרת בתוך הנבראים החיים בתוכם ויצורי הים הם חלק מהמים, הם עצמם מים.
לכן נקבע בהלכה שכל תחילת ברייתו מן המים מטבילים בו, היינו שיצורי הים שנמצאים בתוך מקווה משלימים את שיעור המים הנדרש למקווה. משום שהדג עצמו הוא חתיכת מים, אין הבדל בינו לבין המדיום שהוא חי בתוכו.
זה בעצם רעיון הטבילה במי המקווה. ההלכה החשובה ביותר בטבילה במקווה היא שהאדם יכניס את כל כולו לתוך המים עד שאפילו שערה אחת לא תישאר בחוץ. כי הרעיון של המקווה הוא להתבטל אל מי המקווה הטהורים שירדו מהשמים ולא נגעה בהם יד אדם. לאבד את המציאות הקודמת שלך ביחס למי המקווה הטבעיים וכך להתחדש ולהתאפס.
בכתבי חסידות מובא שהמילה טבילה היא אותיות הביטול, כי הרעיון של הטבילה הוא פעולה של איפוס עצמי בתוך מי המקווה הטהורים.
כאשר הקב"ה ברא את העולם בתוך מים, הכוונה הייתה שהאדם יחיה בתוך מציאות טהורה ונעלית. הוא יהיה מוקף במים והחשיבה שלו תהיה חלק מהמים, טהורה וזכה. אבל הדורות ירדו והאנשים יצאו מהמים והפכו להיות מציאות עצמאית שחושבת אגו ואנוכיות.
בראשית רבה אומר את זה במפורש: עמד דור המבול ומרד בו, אמר הקב"ה יפנו אלו ויעמדו ויבואו אותן שישבו בהן מקודם, זהו שכתוב ויהי הגשם על הארץ. כלומר, הקב"ה החליט להחזיר את העולם למצב המקורי שלו, למצב של המים הטהורים שהיה לפני שהאנושות התקלקלה.
התגובה האלוקית שנבחרה לכך הייתה המבול, וזאת כדי לטבול את העולם במקווה טהרה. להחזיר את העולם אל הנקודה ההתחלתית הטהורה שלו ובכך לאפס ולאתחל אותו.
כעת אין פלא שהמבול נמשך ארבעים יום, בדיוק כמו מקווה שצריך ארבעים סאה. משום שפעולת אתחול מחדש קשורה במספר ארבעים. המספר ארבעים מסמל יצירה והתחדשות. משה התחנן ארבעים יום לאחר חטא העגל כדי ליצור מחדש את הברית. אין לאדם להורות עד ארבעים שנה משום שזה הזמן הנדרש ליצירת חכמה שלמה. תפילה נענית לארבעים יום משום שזה הזמן של יצירה רוחנית.
התורה אור מבאר זאת בפשטות: ולזאת בא המבול דווקא שהוא בחינת מים בכדי לטהר את הטמאים, כדוגמת המקווה ארבעים סאה שהיא מטהרת את הטמא, כמו כן היה המבול בכדי לטהר את כל הארץ, וכמו שכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.
זו הייתה שיטת הטהרה בימי המבול. העולם טבע במי המקווה הגדול ביותר שהיה אי פעם. הוא התאפס, חזר לנקודת האפס, לנקודת הבראשית הטהורה. המים לא באו להרוג, הם באו לטהר. הם לא באו להעניש, הם באו להתחיל מחדש.
לכן המים. לכן ארבעים יום. לכן הדרך הארוכה והמורכבת. כי לא מדובר היה בעונש פשוט אלא בתהליך של טהרה עמוקה, של התחדשות יסודית, של חזרה אל המקור הטהור.
וזה גם עונה על השאלה איך המבול פתר את הבעיות המהותיות. הוא לא פתר אותן בדרך של שכנוע או הסברה. הוא פתר אותן בדרך של איפוס. הוא החזיר את העולם לנקודת ההתחלה הטהורה, למקום שבו עדיין לא הייתה קנאה ותחרות, למקום שבו הכול היה מאוחד במים הטהורים.
נח ומשפחתו יצאו מהתיבה אל עולם מטוהר. עולם שעבר תהליך של איפוס מוחלט. עולם שחזר להיות כמו שהיה בתחילת הבריאה, טהור וזך. והם קיבלו הזדמנות להתחיל מחדש, להקים עולם חדש על יסודות נכונים.
זו משמעות המבול. לא עונש אלא טהרה. לא הרס אלא התחדשות. לא סוף אלא התחלה חדשה. המים שירדו ארבעים יום לא היו מים של הרס אלא מים של מקווה, מים של טהרה, מים של חזרה אל המקור.
יעזור הקב"ה שנזכה גם אנחנו לטבול במי המקווה הטהורים ולחזור תמיד אל הנקודה הטהורה שבתוכנו.
