פרשת נח מעוררת שאלה מוזרה: למה התורה מקפידה לקרוא לספינת ההצלה של נח בשם תיבה ולא אונייה או ספינה? הרי התיבה הייתה בסך הכול אוניית עץ ששטה מעל המים, כפי שהיה נהוג באותם ימים. התורה הייתה צריכה לקרוא לה פשוט אונייה כמו זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות, או ספינה כמו שקראנו אצל יונה הנביא: ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם.
התורה בוחרת במילה מיוחדת: תיבה. והמילה הזו נושאת כפל משמעות מדהים. תיבה כמו קופסה, וגם תיבה מלשון מילה. שכן המילים הם הקופסה האמיתית. המילים מכניסים לתוך מציאות חילופית ומייצרים תודעה נעלית.
סיפור מרגש ממחיש את כוחם של מילים לרומם למציאות חילופית. בשנת תש"ו, אלף תשע מאות ארבעים ושש, נפתח פתח צר לבריחה ממסך הברזל הקומוניסטי. הממשלה הפולנית שאפה להחזיר הביתה את אזרחיה שברחו לרוסיה בעת המלחמה ופתחה את הגבול בין רוסיה לפולין. זאת הייתה הזדמנות נדירה וקבוצת חסידים נועזים הקימו מעבדה לזיוף ניירות פולניים כדי להציל אנשים מרוסיה.
ערב אחד התחוללה דרמה בגבול. ר' ברל וחנה גורביץ' היו זוג צעיר שהתכוונו לעלות יחד על הרכבת לפולניה. חנה החזיקה את הניירות הפולניים וברל היה אמור לקבל אותם בגבול. הדקות חלפו והנער שהיה אמור להביא אותם לא הגיע. שוטרי ביקורת הגבולות החלו להתקדם לאורך הרכבת ולברל אין ניירות. החלו צעקות לכתוב לה גט בחיפזון, אבל לא היה מי שיכתוב והם נפרדו בכוח זה מזו.
ברל נשלח למחנה עבודה ואילו חנה התגלגלה ללודז' בפולין ומשם המשיכה לפריז. היא חיה בבדידות גמורה. רוסיה הייתה סגורה מאחורי מסך ברזל ולא נותרה תקווה בחייה. אבל היה אדם אחד שהבחין בכאב שלה. ר' איצ'ה גולדין שגר בדירה סמוכה התעקש להציף אותה בתקווה.
בכל בוקר היו יוצאים יחד מהבניין ללכת לעבודה ואיצ'ה היה נעצר ומבטיח לה כי בעלה עוד יחזור. את תראי שהוא יחזור, הקב"ה לא ישאיר אותך אומללה, אני מבטיח לך שהוא ישוב. לא היה שום כיסוי למילים שלו, אבל הן נאמרו בביטחון שחנה נסחפה להאמין להן. בהדרגה היא פיתחה תלות במילים שלו והייתה מחכה מדי בוקר למטה כדי לשמוע את איצ'ה גולדין מבטיח: ברור שהוא יחזור. כך חלפה שנה וחצי כשהדבר היחיד שמחזיק אותה הן מילות העידוד של גולדין.
בינתיים אירע נס ברוסיה. הממשלה חתמה על עסקת חילופי אסירים עם פולניה וגירשה מהמדינה שמונה אנשים. באופן פלאי, ר' ברל גורביץ' היה אחד מהם. הוא הגיע לקרקוב, ומשם ללודז', וניסה לברר לאן המשיכו קבוצות החסידים. הוא מצא איש עסקים שאמר לו שהוא מכיר אדם אחד מכל מאות האנשים שיצאו והוא יכול לשלוח לו מכתב לברר היכן נמצאת גברת גורביץ'. לאותו אדם קוראים: ר' איצ'ה גולדין. כך ר' איצ'ה זכה להיות בעצמו מבשר הגאולה לחנה גורביץ'.
אחד המסרים שמעביר הסיפור הוא היכולת להציף תודעה. הכוח של הדיבור הוא לסחוף לתוך מציאות אחרת, ייחודית, ולרומם את האדם לראייה עמוקה יותר מעבר למקום הפיזי בו הוא נמצא. המילים של איצ'ה גולדין החזיקו את חנה בחיים. הן יצרו לה עולם חדש, מציאות של תקווה, קופסה שבתוכה היא יכלה לשרוד.
זו בדיוק משמעות התיבה. המסר של פרשת המבול הוא שהדרך להינצל מהמבול של החיים הוא להשקיע במילים: בתוך מציאות חומרית, המילים צריכות להיות קדושות.
התורה אור כותב במפורש: תיבת נח היא בחינת תיבות התפילה, וכמו שכתוב בא אתה וכל ביתך אל התיבה. כשיהודי מתפלל ברצינות וחושב על מה שמוציא מהפה, על הסדר הקיים בעולם ועל המציאות האלוקית שמנהלת כל רגע מחייו, כשהוא קובע עתים לתורה ויושב כל ערב עם ספר ולומד לעצמו, הוא חי במציאות אחרת. לא במה שאומרים בטלוויזיה, אלא במציאות האמיתית שכתובה בספרים.
המגיד מקוז'ניץ מוסיף פרפרת נפלאה בשמו של המגיד ממעזריטש: מידות התיבה היו שלוש מאות אמה אורך, חמישים אמה רוחב, ושלושים אמה גובה. שלוש מאות זה גימטריה של האות ש', חמישים זה גימטריה של האות נ', ושלושים זה גימטריה של האות ל'. הצירוף מהן הוא לשן. משום שתכלית התיבה היא לרומם את הלשון ולהקים מציאות חילופית דרך כוח הדיבור.
סיפור מדהים ממחיש את הכוח הזה. החסיד רבי זלמן גוראריה היה אדם עשיר, בעל זכויות רבות ומקורב מאוד לרבי מליובאוויטש. פעם יצא מביתו לנסיעת עסקים ופתאום שם לב שהשאיר בבית את תיק הנסיעות עם הדרכון והכרטיס. איש לא היה בביתו באותה שעה והאפשרות היחידה הייתה להיכנס בעצמו הביתה ולהוציא את התיק. הבעיה היא שישנה צוואה של רבי יהודה החסיד, לפיה כשיוצאים מהבית לנסיעה ארוכה, לא נכנסים אליו שוב.
הוא לא ידע מה לעשות. לנסוע בלי דרכון אי אפשר, אבל גם לשוב הביתה לא בא בחשבון. היות שהיה בעל זכויות ומקורב לרבי, הרים טלפון למזכירו של הרבי ושאל מה לעשות. המזכיר חזר ואמר בשם הרבי: תלמד פרק תניא ואז תהפוך להיות אדם חדש, וכך אינך אותו אדם שיצא קודם מהבית ומותר לך לחזור ולקחת את התיק.
זה הכוח של המילים. כמה מילים של תניא יכולות להפוך אדם לאדם חדש. כמה מילים של תפילה יכולות להעלות אדם למציאות אחרת. המילים הן התיבה האמיתית, הקופסה שמכניסה אותנו למרחב חדש.
רבותיי וגבירותיי, מי זוכר מה היה לפני שבוע? במשך שלושה שבועות חגגנו באווירה הנעלית של החגים, התרגשנו בראש השנה וצמנו ביום הכיפורים, ישבנו מוקפים בסוכה ורקדנו עם התורה. ומאז חלף בסך הכול שבוע ומי זוכר שפעם היו חגים? צונאמי של התחייבויות הפרנסה שוטף אותנו.
איך משמרים את התרוממות הרוח של החודש השביעי בתוך החודש השמיני? התורה אור משווה את המבול להוריקן טרדות הפרנסה שמציף את האדם בצאתו מחודש החגים. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. הנה מים רבים הם כל טרדות הפרנסה והמחשבות שבענייני עולם הזה, ועם כל זה לא יוכלו לכבות את האהבה, ומהם נעשה תיבת נח, כמו שכתוב בא אתה וכל ביתך אל התיבה.
הסוד הוא ליצור תיבה, לבנות לעצמנו קופסה של מילים קדושות שמרימה אותנו מעל המבול. יהודי חייב דקות של כניסה לתיבה בכל יום. אי אפשר לשרוד את החיים בלי לימוד קצר בכל יום שמחיה את הנפש ומרומם אותה לגישה בריאה על החיים.
סיפור אחרון ממחיש זאת. בגיל שש עשרה החליט נחום מרקוביץ' לעזוב את משפחתו בישראל ולעבור לישיבה בניו יורק. אך האופי התוסס שלו היווה מכשול. לא התאים לו לשבת שעות ליד שולחן ללמוד. הוא נכנס לפגישה עם הרבי ושטח את מצוקתו. בלי מריחות כתב לרבי: אני עובד בחברת השמירה, אבל אין לי סיפוק משום דבר. לימוד התורה לא מעניין אותי, אבל בכל זאת אינני מרוצה מהמצב הזה.
הרבי בירך אותו שימצא את מקומו בעולם, ואחר כך הציג גישה מקורית. תלמד מדי יום קטע קטן בפרשת השבוע, ועוד קטע בתורה שבעל פה, ומה שחשוב הוא שהלימוד יימשך חמש דקות ביום בלבד, לא יותר. ואחת לתקופת זמן תוסיף עוד דקת לימוד אחת.
והעצה הזו התבררה כגאונית. נחום התחיל ללמוד קטע בפרשת השבוע עם פירוש רש"י ואז הביט בשעון ווידא שהלימוד נמשך חמש דקות ולא יותר. לא פעם נאלץ לעצור באמצע משפט, באמצע סיפור מרתק, והתוצאה: זה גרם לו לחשוב כל היום על תוכן הלימוד. הוא חש שהוא משתוקק לחזור כבר לחמש דקות הלימוד כדי להמשיך את הסיפור שנקטע בשיאו. כך קיבל נחום בחזרה את טעם התורה.
זו התיבה שלנו. חמש דקות ביום. עשר דקות ביום. רבע שעה ביום. זמן קצוב שבו אנחנו נכנסים לתוך המילים הקדושות, נכנסים לתוך התיבה, ומרימים את עצמנו מעל המים. התיבה מרימה גבוה מעל מי המבול ומייצרת עולם חדש, כפי שגילה נח אחרי המבול.
אצלנו במשפחה יש בדיחה: לעיתים קורה נס ואנו בורחים מכל הלחצים ויוצאים יחד עם הילדים לפארק נחמד לכמה שעות. אנו שוכחים מכל הלחצים ונהנים אחד מהשני. ואז מגיע הרגע הבא: אחד המבוגרים אומר: צריך לעשות את זה יותר, למה אנחנו לא יוצאים יותר מהבית ונרגעים בחופש? וזה בדרך כלל הסימן לקפל ציוד ולחזור הביתה.
אבל האמת היא שאפשר לעשות את זה יותר. אפשר להיכנס לתיבה כל יום. אפשר לתת לעצמנו דקות של מילים קדושות שמרימות אותנו מעל המבול של החיים. זה לא דורש שעות ארוכות, זה דורש קביעות. זה לא דורש מאמץ עצום, זה דורש החלטה.
יעזור הקב"ה שנזכה לבנות לעצמנו תיבה של מילים קדושות, ונזכה לצוף מעל המים ולהגיע אל החוף היבש של חיים טובים ומלאים.
