שמעתי את הסיפור מבעל המעשה עצמו, אדם שאינו חובש כיפה לעת עתה: חומי קדוש הוא מגדל פירות מוכר מיסוד המעלה ואחד המשווקים הראשיים של פירות השמיטה בהכשר הרב לנדא.
שנת השמיטה תשס"א, 2001, לפני שלוש שמיטות: אחרי פסח מתחילה עונת הפריחה של הפירות הנשירים, תפוחים, אפרסקים, משמשים, שזיפים ונקטרינות, וכעת מבצעים את מלאכת "דילול הפרי". כאשר ישנה צמיחת פירות רבים, מתקשה העץ לסחוב אותם והדבר מסב נזק לעץ עצמו וגורם לגדילת פירות קטנים. הפתרון הוא "דילול הפרי": החקלאי מסיר חלק מהפרחים המקדימים את הפירות או בשלב מאוחר יותר, קוטף מהפירות עצמם.
בשנת השמיטה מותר לעשות את דילול הפרי רק בשלב הפריחה הראשוני, לפני שיצאו הפירות עצמם. אבל מרגע שהתחילה החנטה ויוצאים פירות, אסור להשיר אותם מהעץ. לגודל האתגר, מדובר על ימים ספורים בלבד, בהם מתרחשת הפריחה לפני חנטת הפרי.
באותה שנה, מאות הדונמים של חומי קדוש הניבו סחורה רבה והוא לא הספיק להשתלט על מלאכת הדילול. הוא עבר רק על חלק מהעצים, אבל אלפי עצים נותרו עם ריבוי הפרי עליהם. הדבר היה עתיד להסב נזק עצום והוא התחנן בפני הרב לנדא, לסמוך על דעות מקלות המתירות להמשיך את הדילול גם בשלב החנטה של הפירות עצמם. "לא יהיו השנה שזיפים בבני ברק", אמר בעגמת נפש קודרת. אבל הרב לנדא נקט בגישה מחמירה שאינה מאפשרת זאת ולא נותרה לו ברירה חוץ מלהשתתף בצערו של נחום קדוש ולברך אותו שזכות השמיטה תשמור עליו.
כמעט מדי שנה, ישנם כמה ימים של רוחות בתחילת הקיץ, רוחות שמסייעות להליך הדילול, אבל הן מופיעות בתחילת חודש אייר. "אחרי עשרות שנים של ניסיון בחקלאות שלי ושל אבי", אומר נחום, "אני מעיד כי ימי הרוחות לא מגיעים יותר מאוחר. אבל באותה שנה התרחשה תופעת טבע: בסוף חודש אייר התפשט מזג אויר משונה מאוד, במהלכו קדרו השמים ובתל אביב ירדו עשרות מילימטר של גשם. רוחות עזות נשבו במשך יומיים וביצעו דילול מקצועי במטעיו של נחום קדוש".
אמנם רוחות הטובה בשדהו, היו רוחות רעה במטעים אחרים. כיון שבוצע בהם כבר דילול ידני, הרוחות החזקות פגעו בפירות האחרונים שנותרו והמעיטו אותם משמעותיתית. חומי עמד מול המטעים ובכה, דמעות של הודיה לבורא עולם שנכנס לשותפות במטעיו. השזיפים שצמחו באותה שנה היו ענקיים, מאיכות הדילול המוצלח, וסלסלה ראשונה שוגרה למעונו של הרב לנדא…
הסיפור הזה מגלה משהו עמוק על ברכת העיסה ומה שרומז אליה המקרא: "וראשית ערסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך" [יחזקאל מד,ל]. מה הקשר בין השמיטה לחלה? שתיהן מבטאות את אותו עיקרון יסודי: ההכרה שהאדמה פועלת לא מכוח עצמה אלא בשותפות עם הבורא.
נעמיק בדברים: מהו הטבע? הטבע הוא ניסים שהתרגלנו אליהם. ניסים שמתמשכים הרבה זמן ולכן התרגלנו שזה ככה עובד. אבל אם נחשוב רגע, איזה היגיון יש בטבע? לוקחים גרעין בגודל 2 סנטימטר, זורקים אותו לאדמה, הוא נרקב לחלוטין, אבל מעורר את כח הצומח באדמה ומרים עץ אדיר שמוציא רבבות פירות. אחר כך הקמח שמתערבב עם המים יוצר עיסה, והתנור שמחובר לחשמל אופה את הלחם. כל אלו ניסים שחקק הקב"ה בעולמו שלמדנו להתרגל אליהם.
השמיטה מזכירה לנו שהאדמה לא פועלת מכוח עצמה. שנה שלמה עוזבים את השדות ומגלים שהאדמה ממשיכה לתת פירות – אפילו יותר מהרגיל. הפרשת חלה עושה את אותו הדבר במטבח: מזכירה לנו שהעיסה גדלה לא בגלל הכישורים שלנו כלישות בצק, אלא בגלל הברכה שמלמעלה.
בסיפור של חומי קדוש, הרוחות שהגיעו בזמן הלא נכון ביצעו דילול מדויק יותר מכל מכונה. זה לא מקרה, זו השגחה פרטית שפועלת דרך הטבע. כמו הברכה בעיסה שרומזת אליה הפרשת חלה – השותפות האמיתית היא עם מי שמפעיל את כל המערכת.
כל חקלאי יודע לספר על רצף פגישות, אירועים, סידורים ודברים שהסתדרו כדי שהתפוקה תגיע לאן שהגיעה. הטבע הוא הרי כיסוי על השגחה פרטית מופלאה. וכשאדם מכיר בזה ונותן את החלק הראשון למי שמגיע לו – הוא זוכה להיות שותף בברכה במקום להיות עבד לטבע.
זה הסוד של ברכת החלה: לא קסם, אלא הכרה בשותפות האמיתית. וכשהשותפות הזו אמיתית – היא משפיעה על כל התנהלות החיים.
