בתוך גופנו חיות להן בצוותא – אך לא בנחת – שתי נפשות, אלוקית ובהמית. את זאת יודע כל מתחיל בלימוד החסידות. לא אחת למדנו על הסיבות העמוקות לירידת הנפש האלוקית לעולם, על הדרכים לגלות אותה ועל ההשפעה שלה עלינו. המאמר "כי תהיינה לאיש" מליקוטי תורה ממקד את תשומת הלב דווקא בנפש הבהמית. גם היא לא מכאן, וגם היא עשתה מסע ארוך ומסוכן כדי להיכנס בגוף שלנו, והשאלה היא, קודם כל: למה? ומהם הצדדים הטובים שלה? האם גם לה יש 'בשורה', ומה תכליתה הסופית?
תוכן המאמר
לכל יהודי יש שתי נפשות: נפש חיונית ובהמית – היא השתלשלה ממקום גבוה באלוקות בצמצומים רבים, עד שהתלבשה בגוף האדם וגורמת לו להרגיש שהוא יש ודבר בפני עצמו. נפש אלוקית – מגיעה ישירות מאלוקות ומיוחדת תמיד באלוקות.
הנפש האלוקית יורדת לעולם בכדי להתלבש בנפש הבהמית, ללחום בה ולשלוט בה וכך לתקן אותה.
המלחמה של הנפש האלוקית לתיקון הנפש הבהמית מתחוללת בתפילה: בפסוקי דזמרה האדם מתבונן בגדולת השם שמחיה ומהווה את כל המציאות והיא בטלה כלפיו לחלוטין – ותוצאת ההתבוננות הזו היא שהרע שבנפשו נפרד מהטוב; בקריאת שמע האדם מתבונן ותוקע את מחשבתו בחוזק בכך שהקדוש ברוך הוא הניח עליונים ותחתונים והוריד את הנשמה האלוקית למקום כה נמוך עד להתלבשות בנפש הבהמית – ותוצאת ההתבוננות הזו היא אהבה עזה כרשפי אש לאלוקות, ואהבה זו היא התהפכות הרע שבנפש לטוב.
האהבה הזו גבוהה הרבה יותר מהאהבה והחיבור של הנשמה האלוקית לאלוקות לפני ירידתה לעולם הזה: השורש הרוחני של הנפש הבהמית לקוח מדרגה גבוהה מאד, שאחר כך עברה צמצומים והסתרות רבים שהפכו אותה למעלימה על האלוקות. וכאשר מסלקים את הרע של הנפש הבהמית חושפים את המהות הרוחנית הגבוהה שלה ומגלים אהבה עצומה לאלוקות דווקא על ידי התבררות הנפש הבהמית וביטול הרע שבה – ולכן זו תכלית הירידה של הנשמה האלוקית לעולם הזה ולהתלבשות בנפש הבהמית. וזו משמעות הפסוק "והיה הבן הבכור לשניאה": בשורש הרוחני העמוק של הדברים, וכך גם בחשיפה שלהם על ידי מלחמת נפשות והניצחון של הנפש האלוקית – דווקא לנפש הבהמית, "השנואה", יש בכירות וקדימות מיוחדת.
