בבוקרו של חג השבועות פרצה סערה בבית הכנסת. חצי מהמתפללים טענו כי המנהג הוא לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות ולכבד את הקריאה החשובה, ואילו חצי המתפללים השני התווכח וטען כי המנהג הוא להישאר לשבת כדי לא לבזות את שאר פסוקי התורה שמקשיבים להם בישיבה.
החליטו לפנות אל הרב הזקן לשאול בעצתו. "כבוד הרב, נכון שהמנהג הוותיק הוא לעמוד בעת עשרת הדברות?" – "לא נכון", ענה הרב. "אז המנהג הנכון הוא לשבת", הכריז החצי השני בהתלהבות?! – "גם לא נכון", ענה הרב. "אז מה המנהג למען ה'?" – "המנהג הוא להתווכח"…
המחלוקת היא אחת התופעות הבולטות בתורה שבעל פה: כמעט כל הלכה שנויה במחלוקת, אשכנזים מתפללים כך וספרדים מתפללים אחרת, אשכנזים נזהרים מקטניות בפסח וספרדים לא נזהרים – והשואל עומד נדהם: איך הקב"ה מדבר בכל כך הרבה קולות? הרי האלוקים הוא אחד והתורה היא אחת, וגם ההלכה צריכה להיות אחת?
התשובה לכך טמונה בהבנת מהותה של התורה שבעל פה. המדרש עוסק בשאלה זו ועונה תשובה מפתיעה: "אמר רבי ינאי לא ניתנו דברי תורה למשה חתוכין, אלא כל דבר ודבר שהיה הקב"ה אומר למשה היה אומר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. אמר לפניו רבונו של עולם עד מתי נעמוד על בירורה של הלכה? אמר לו 'אחרי רבים להטות', רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור".
מתברר כי המחלוקת לא מתחילה כאן, אלא למעלה. הקב"ה עצמו הציג את הדברים למשה עם צדדים לכאן וצדדים להיפך. שהרי ביחס לכל חוק והלכה בעולם, יש סברה לומר כך ויש סברה לומר להיפך. אפשר לגשת אל הדברים בגישה של חסד ואפשר בגבורה. משה רבנו נבהל מאוד ואמר איך אדע לקבוע הלכה? אמר לו הקב"ה: "אחרי רבים להטות". כלומר, אתם אמורים לעמול, להתייגע, להתווכח ולהציג את הצדדים השונים ואחר כך לבחור מדעתכם בהלכה הנכונה.
הרעיון הזה בא לידי ביטוי באחד הסיפורים המופלאים בגמרא, "תנור של עכנאי". המעשה היה בוויכוח בין רבי אליעזר לחכמים בעניין טומאה וטהרה. רבי אליעזר הביא כל מיני ראיות ניסיות לדעתו: חרוב נעקר ממקומו, אמת המים חזרה לאחור, כותלי בית המדרש הטו ליפול. לבסוף יצאה בת קול ואמרה "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו". אך רבי יהושע עמד על רגליו ואמר "לא בשמים היא", שכבר כתבת בהר סיני "אחרי רבים להטות".
זאת התרחשות שלא תאומן: מצד אחד עמד רבי אליעזר ובת קול וניסים מסייעים לו, מצד שני עמדו החכמים ונאבקו בבת קול אלוקית! הם טענו כי הקב"ה קבע בתורתו שהם צריכים לחפש בדעתם את הרמוז בדברי התורה ולא לקבל התגלויות מלמעלה – והקב"ה חייך: "נצחוני בני נצחוני".
כך גם מבאר את דברי חז"ל הידועים: "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלוקים חיים". הרעיון הוא ששתי הדעות נכונות ביסודן. לכל אחת מהן יש שורש ומקור בחשיבה האלוקית העליונה, והתפקיד של יהודי הוא לעמול בשכלו למצוא את הגישה המתאימה יותר על פי שיטת הרוב.
כך שהמחלוקת אינה משקפת בעיה, להיפך, את היופי של תורת ישראל. התורה היא אירוע חי, תוסס, שנוצר מתוך החיים ולכן אפשר לומר כך ואפשר לומר להיפך. יש מנהגים שמשקפים את סגנון החיים באשכנז ויש בספרד. כמובן, השאיפה של כולנו היא להגיע לימות המשיח ואז יהיה מוסד פסיקה אחד שייצור הלכה אחת, אבל עצם מושג המחלוקת מבטא את רבגוניותה של המחשבה התורנית.
האדמו"ר הזקן מביא לכך דימוי יפה מ"אבא" ו"אמא": התורה שבכתב היא ה"אבא" שנותן את הנקודה, ואילו התורה שבעל פה היא ה"אמא", שפותחת את העומק והרמוז בדברי האבא בתורה שבכתב. הטור מוסיף עוד דימוי בפירוש הברכה "וחיי עולם נטע בתוכנו" – הכוונה היא לפרשנות התורה שבעל פה, שהיא נטועה כמו שתיל אילן בתוך דברי התורה שבכתב ומצמיחה על גביה ענפי ענפים של פרשנויות ועומקים.
