הדרשה מתחקה אחר שאלה הלכתית מרתקת: מדוע איננו חוששים ל"גזירת רבה" (החשש משכחה) בפסח שחל בשבת, בניגוד לחגים אחרים שבהם מבטלים מצוות כמו תקיעת שופר ונטילת לולב מחשש שמא ישכחו שהיום שבת ויטלטלו? הרי פסח מלא בהלכות מורכבות שעלולות להוביל לשכחה. התשובה העמוקה שמציעה הדרשה היא שהשכחה אינה תופעה מקרית אלא תוצאה של חוסר עניין ואכפתיות – "מה שחשוב לא שוכחים".
בפסח, לאחר שבועות של ניקיונות והתכוננות אינטנסיבית שבמהלכם ביערנו את החמץ (שמסמל את האגו והגאווה), אין חשש שנשכח את ההלכות. ההתנערות מהאגו והאנוכיות בתהליך ביעור החמץ יוצרת תשומת לב לכל פרטי המצווה ומעוררת את האדם ליצור קשר אמיתי עם הסביבה ועם הקב"ה. הדרשה מרחיבה את הרעיון גם לחיי היומיום, בהדגישה שההתגברות על שכחות יומיומיות (כמו ילד ברכב) נובעת מהתגברות על האנוכיות והתמקדות במה שבאמת חשוב.
מהלך הדרשה:
א. הקביעות הנדירה של פסח שחל בשבת וחזרתה בשנים הסמוכות.
ב. "גזירת רבה" – איסור תקיעת שופר, נטילת לולב וקריאת מגילה בשבת.
ג. השאלה מדוע אין חשש דומה בפסח שחל בשבת למרות מורכבות הלכותיו.
ד. תשובותיו של הנצי"ב מוולוז'ין והקושי בהן.
ה. התובנה העמוקה: שכחה לא נוצרת בחלל ריק אלא מחוסר עניין ואכפתיות.
ו. הקשר בין ביעור החמץ לקראת הפסח וההתנערות מהאגו והשכחה.
ז. ההסבר הנוטריקוני המרתק של רבי לוי יצחק שניאורסון.
