פרט מרתק בסיפור החמור דורש ביאור: גיל החמור. האם מדובר באמת באותו חמור שהאריך ימים יותר מכל בריאה על פני האדמה ושימש גם את אברהם אבינו, גם את משה, וממתין באורווה בסבלנות לתקיעת השופר הגדולה והיציאה לדרך לירושלים?
פשטות לשון רש"י – "הוא החמור שחבש אברהם… והוא שעתיד מלך המשיח" – מלמדת שמדובר באותו חמור ממש. כך שבעוד שחמור ממוצע חי 30-40 שנה, החמור הזה נושא גנים פלאיים ובזמנו של משה היה בן 400 שנה ואילו כיום הוא בן 3700 שנה למזל טוב!
אכן המהר"ל מפראג טוען שמדובר רק בסמל ולא ממש באותו החמור. אולם פשטות לשון רש"י כאמור שמדובר באותו חמור ממש וכבר התחיל הייעוד 'בלע המוות לנצח'…
האמת היא שזה לא הנס הראשון במשפחת החמור. החמור הזה הוא בנם של קדושים והוא צדיק בן צדקת. במדרש פרקי דרבי אליעזר נאמר כי החמור הזה הוא "בן האתון שנבראה בערב שבת בין השמשות". המשנה באבות אומרת שעשרה דברים נבראו בערב שבת של בריאת העולם ואחד מהם הוא "פי האתון" שהלכה עם בלעם. והמדרש לומד שהאתון עצמה נבראה אז בערב שבת וילדה את החמור המופלא.
סוד אריכות הימים של האם ובנה נמצא במדרש מעניין: כשחוה האכילה מעץ הדעת, היא האכילה גם את כל בעלי החיים מהפרי האסור וכך גזרה מוות וכיליון על כולם. זאת חוץ מעוף אחד שלא אכל מהפרי ובזכות העובדה הזו חי חיי נצח. זהו "עוף החול" (המוכר במיתולוגיות העולמיות בשם "פניקס") שחי אלף שנים ונשרף ואחר כך מתחדש מתוך עצמו וחוזר וקם לתחייה.
למדנו מכאן חידוש: בעלי החיים שלא טעמו מעץ הדעת – חיים לעולם ולא שלטה בהם גזרת המוות. כך גם ידוע הביאור אודות סגולתה של עצם הלוז שחיה ומתקיימת לעולם וממנה ייבנה הגוף בתחיית המתים. שכן היא אינה נהנית משום מאכל רק מסעודת מלווה מלכה ולכן לא אכלה מעץ הדעת שאירע ביום שישי וכך ניצלה ממוות.
וכיון שכן אין פלא שהאתון שנבראה בערב שבת בין השמשות נושאת גנים של חיי נצח, שהרי היא נבראה אחרי החטא. האדם ואשתו אכלו את הפרי ביום שישי בשעה העשירית ואילו האתון נבראה רק בערב שבת בין השמשות וכך היא וולדותיה ניצלו מאימת המוות.
אולם העומק בסיפור החמור הנצחי אינו רק בעובדה הפיזית של אריכות ימיו, אלא במשמעות הרוחנית שבדבר. החמור מסמל את החומר הגשמי, ואריכות ימיו מלמדת אותנו שהחומר אינו מיועד לכיליון. אדרבה, דווקא החומר, כאשר הוא מזדכך ומתקדש, זוכה לחיי נצח.
זוהי תמצית המהפכה היהודית: החומר אינו רע, הוא אינו מיועד להישרף או להתבטל. להיפך, כאשר החומר מתקדש ומתעלה, הוא זוכה לחיי נצח. הסיבה שהחמור חי לעולם היא משום שהוא מייצג את האפשרות של זיכוך והתעלות החומר.
זהו גם הרמז בכך שדווקא החמור שימש את אברהם, משה והמשיח: אלו שלוש דרגות בזיכוך החומר. אברהם התחיל בתהליך ולכן רק חבש את החמור. משה המשיך והתקדם, ולכן הרכיב עליו את משפחתו. ואילו המשיח יביא את התהליך לשיאו, כשירכב על החמור בעצמו – סמל לכך שהחומר עצמו יתקדש ויתעלה.
החמור הנצחי מלמד אותנו שיש תקווה לחומר. שהגשמיות יכולה להתעלות ולהתקדש. ושכאשר החומר מתקדש באמת, הוא זוכה לחיי נצח. זוהי הבשורה של הגאולה: לא ביטול החומר, אלא התעלותו והתקדשותו.
