רק האדם עצמו יכול לשפוט את דינו. הקב"ה אינו כופה עלינו משפט, אלא מעמיד לפנינו מקרים דומים של אחרים וממתין לראות כיצד נשפוט אותם. על פי הגישה שאנו נוקטים כלפי הזולת – כך ידונו לנו מלמעלה. זה מסביר מדוע הסדר הוא "דין וחשבון" – קודם אנו פוסקים את הדין של אחרים, ואחר כך עורכים את החשבון שלנו בהתאם.
הרעיון מתחבר למצוות "ואהבת לרעך כמוך" – עלינו לשפוט את הזולת באותה גישה סלחנית ומבינה שבה היינו רוצים שישפטו אותנו. לימוד זכות על אחרים הוא בעצם לימוד זכות על עצמנו. בכך מובן גם פשר הבקשה "כתבנו בספר זכויות" – אנו מבקשים את הכוח להיות בעלי עין טובה שכותבים את הזולת בספר זכויות, וכך נזכה שיכתבו גם אותנו שם.
מהלך הדרשה:
א. השאלה על "אבינו מלכנו כתבנו בספר זכויות".
ב. התמיהה על הסדר "דין וחשבון" במקום "חשבון ודין".
ג. תורת הבעש"ט שהאדם שופט את עצמו.
ד. סיפור דוד המלך ונתן הנביא עם משל הכבשה.
ה. סיפור הפועל והעשיר בגמרא.
ו. מצוות "ואהבת לרעך כמוך" – שיפוט הזולת כמו עצמנו.
