פרשת בשלח מציגה בפנינו תופעה מרתקת – שתי התמודדויות שונות לחלוטין של עם ישראל: האחת מול מצרים, והשנייה מול עמלק. דווקא מול המצרים, שהעבידו אותנו בפרך במשך כמעט מאה שנים וביצעו רצח עם הדרגתי באמצעות השלכת התינוקות ליאור, לא הרמנו חרב. התורה אף מצווה לזכור להם חסד ולא לתעב אותם, ככתוב "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו". לעומת זאת, מול עמלק, שפגש בנו להתקלות קצרה בלבד, אנו נדרשים לזכור ולא לשכוח, למחות ולהילחם.
מה עומד מאחורי ההבדל הדרמטי הזה? התורה עצמה מספקת את המפתח להבנה. לפרעה הייתה בעיה עם משהו שעשינו – העובדה שגדלנו והתרבינו, והוא חשש שנהפוך לאיום מבפנים. זהו סכסוך רציונלי, מבוסס על אינטרסים ופחדים מוחשיים. משיצאנו ממצרים, הבעיה נפתרה מאליה. לעומת זאת, לעמלק לא הפריע שום דבר שעשינו. הוא יצא להילחם בנו כשהיינו חסרי כל – ללא שטח, ללא כוח צבאי, ואפילו לפני שקיבלנו את התורה.
התורה מדגישה זאת במילים "אשר קרך בדרך" – כשהייתם בדרך, ללא דרישות טריטוריאליות. "ואתה עייף ויגע" – כשלא היוותם איום על איש. "ולא ירא אלוקים" – אפילו לפני שהייתה לכם זהות דתית מובהקת. מה שהפריע לעמלק היה עצם קיומנו, תופעת הישרדותנו המופלאה שהעידה על נוכחות אלוקית בעולם.
הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר אנו מתבוננים בדמותו של יתרו, המופיע מיד לאחר מלחמת עמלק. מה גרם לכהן מדין, שעבד כל עבודה זרה בעולם, לעזוב את אזור הנוחות שלו ולהגיע עד למדבר? רש"י מביא: "וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". לכאורה, מלחמת עמלק הייתה דווקא נקודת חולשה שלנו, האמבטיה הרותחת התקררה ועם ישראל ספג הפסד חלקי.
אלא שיתרו ראה משהו עמוק יותר. הוא הבחין שאותו עם שיצא למלחמה אמיצה בעמלק, לא נקם כלל במצרים שהתעללו בו במשך מאות שנים. יתרו הבין שעם ישראל מבחין בין סכסוך לאויבות, ואינו שוכח טובה אפילו ממי שהרע לו. זה נתן לו את הביטחון לבוא, שהרי גם הוא עשה טובה למשה כשנתן לו מקלט ואת בתו לאישה.
לקח זה רלוונטי במיוחד לימינו. הניסיון המערבי לפתור כל סכסוך באמצעות משא ומתן והסכמים נתקל בקושי כשמדובר באויבים שאינם מעוניינים בפתרון רציונלי. כשחמאס בוחר להשקיע את משאביו במנהרות טרור במקום בפיתוח עזה, כשאיראן מוכנה להרעיב את עמה כדי לפתח נשק גרעיני נגד ישראל הרחוקה – אנו עדים לאותה תופעה עתיקה של שנאה על-רציונלית.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שזו אינה תופעה חדשה. בשנה האחרונה של מלחמת העולם השנייה, כשהנאצים ראו שהם עומדים להפסיד, הם הפנו קרונות צבאיים לזרז את המשלוחים לאושוויץ במקום לחזק את הלוחמה שלהם כנגד בעלות הברית. הם העדיפו לקבור את עצמם ובלבד לקחת אתם את העם היהודי.
הבעיה של העולם המערבי היא שאיננו מוכן להתמודד עם העובדה הזו. בתור אנשים הגיוניים, אנו עושים 'רציונליזציה של השנאה' ושופטים את האויב דרך המשקפיים של עצמנו. אנו מניחים שאם רק יקבל שטח או כסף יהפוך את עורו. וזה בדיוק המסר של התורה עם פרשת עמלק: אל תיפלו בקונספציה של עצמכם. יש שנאות פנאטיות שאינן ניתנות לריפוי.
האברבנאל מונה ארבע סיבות טיפוסיות למלחמות בין עמים: הרחבת גבולות, הגנה על שטח קיים, נקמה על פגיעה קודמת, או מלחמת דת. אף אחת מהן לא הייתה רלוונטית למלחמת עמלק – הם תקפו אותנו "בדרך", רחוק מגבולם, ללא כל פרובוקציה מצדנו, ואפילו לפני שקיבלנו את התורה.
פרשת בשלח מלמדת אותנו אפוא שיעור כפול: מחד, לא להפוך כל סכסוך לאויבות נצחית – כפי שלמדנו מהיחס למצרים. יש להכיר בכך שרוב הסכסוכים בעולם הם אכן רציונליים וניתנים לפתרון באמצעות משא ומתן והסכמים. מאידך, אסור להתעלם מקיומה של אויבות אמיתית כשהיא קיימת. לא כל שנאה ניתנת להסבר רציונלי, ולא כל עימות ניתן לפתרון באמצעות ויתורים והסכמים.
היכולת להבחין בין השניים היא מפתח חיוני להישרדות העם היהודי לאורך הדורות, והיא רלוונטית היום כפי שהייתה אז. רק כשנבין את ההבדל המהותי בין סכסוך לאויבות, נוכל לפתח אסטרטגיות מתאימות להתמודדות עם כל אחד מהם. זהו מסר אקטואלי שפרשת בשלח מעבירה לנו, ושעלינו לשנן אותו היטב בעת הזו.
