תופעה מופלאה התרחשה על שפת ים סוף: ארבע גישות שונות לחלוטין נוצרו בעם ישראל, המייצגות את כל דרכי ההתמודדות האפשריות עם משבר – ואף אחת מהן לא הייתה נכונה. מה מלמד אותנו הכישלון המוחלט של כל הפתרונות האנושיים?
הנה הארבע כיתות והגישות שהן מייצגות:
- "ניפול לים" – הפרפקציוניסטים של 'הכל או כלום', גיבורי מצדה. אלה שאומרים: מוטב למות בכבוד מאשר לחיות בהשפלה. הם מייצגים את הגישה הקיצונית שאינה מוכנה לפשרות.
- "נשוב למצרים" – המובסים והמיואשים. אלה שמרימים ידיים ואומרים: אין טעם להילחם, בואו נקבל את המציאות המרה. הם מייצגים את הכניעה וחוסר האמונה בשינוי.
- "נעשה מלחמה" – הלוחמנים האקטיביסטים. אלה שמאמינים שכוח הוא הפתרון לכל בעיה. הם מייצגים את האמונה בפתרונות אנושיים וכוחניים.
- "נתפלל" – יראי השמים הפסיביים. אלה שמעדיפים להניח את הנשק וללכת לבית הכנסת. הם מייצגים את ההישענות המוחלטת על שמים בלי מעשה.
לכאורה, הארבע קבוצות הללו מכסות את כל טווח התגובות האפשריות למשבר. מה עוד נשאר לעשות? אבל הקב"ה אומר למשה: "דבר אל בני ישראל וייסעו" – אף אחת מהגישות אינה נכונה.
מדוע? כי כל אחת מהגישות משקפת את הטבע הבסיסי של אותם אנשים, את דרך ההתמודדות הטבעית שלהם עם משברים. הפרפקציוניסט תמיד יעדיף למות על קידוש השם, המיואש תמיד ירים ידיים, הלוחמני תמיד יילחם, והחסיד תמיד יתפלל.
אבל הקב"ה מבקש משהו אחר לגמרי: לצאת מהטבע האישי ולהקשיב למה שההשגחה העליונה מכוונת. במקום להגיב אוטומטית לפי האופי הטבעי, נדרש מהאדם לשאול: לאן ה' מוביל אותי? מה המטרה האמיתית?
הרבי מליובאוויטש מוסיף נקודה מהפכנית: אם אתה רוצה לדעת מה ה' רוצה ממך – הקשב לקשיים שלך. הקשב ליצר הרע. ככל שהיצר מפריע יותר לכיוון מסוים – כך זה סימן שזה בדיוק מה שה' רוצה. בניגוד למחשבה המקובלת שאם משהו קשה סימן שמותר לוותר, המסר הוא הפוך: אם היצר נלחם – סימן שזו הדרך הנכונה.
זו הייתה הטעות של אדם הראשון: כשהרגיש שכוחותיו נגמרים והיצר סוחט אותו, חשב שזה סימן שזה לא בשבילו. הוא לא הבין שההיפך הוא הנכון: אם זה כל כך קשה, סימן שזה חשוב ודווקא שם נדרשת ההתמודדות.
רעיון זה מקבל ביטוי מפתיע בסיפור על רבי חנינא בן תרדיון. כשרבו שאל אותו איזה מעשה טוב עשה שיזכה אותו לעולם הבא, רבי חנינא לא הזכיר את מסירות נפשו ללימוד תורה בימי השמד, אלא סיפור קטן על נתינת צדקה. רבנו הזקן מסביר: העובדה שלמד תורה במסירות נפש עדיין לא מעידה על דבקות בה', כי ייתכן שזה היה טבעו. אבל כשסיפר על הצדקה – הוא הראה שיצא מטבעו, כי מתמיד בתורה בדרך כלל אינו נוטה לפזר כספים.
המסר העמוק של ארבע הכיתות הוא שהקב"ה מצפה מאיתנו להתעלות מעל הטבע האישי שלנו. לא לפעול אוטומטית לפי האופי, אלא להקשיב להשגחה העליונה ולהיות מוכנים לצאת מאזור הנוחות שלנו. דווקא שם, במקום הכי לא טבעי לנו, נמצאת ההזדמנות הגדולה ביותר לצמיחה.
