הבוקר של ה-11 בנובמבר 1982 החל כרגיל בבניין הממשל הצבאי בצור שבלבנון. חיילים ואנשי שב"כ הגיעו למשרדיהם, התיישבו ליד השולחנות, החלו את יום העבודה. בשעה שבע בדיוק, פיצוץ אדיר קרע את האוויר. הבניין כולו קרס כמגדל קלפים. יותר מתשעים אנשים נקברו תחת ההריסות.
צוותי החילוץ שהגיעו למקום נתקלו בדילמה איומה: רוב הלכודים היו בחלק התחתון של הבניין, אבל כמה חיילים בודדים היו לכודים בחלק העליון. כדי להגיע מהר אל הרבים למטה, היה צריך לעלות עם כלים כבדים על החלק העליון – מה שיפגע בוודאות בחיילים הבודדים שם. השאלה הועברה לרבנים: האם מותר להקריב יחידים כדי להציל רבים?
התשובה שהגיעה הייתה חד-משמעית ומהפכנית: אסור! הרב שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב, פסק: "בשום פנים אסור להציל אפילו רבים וחשובים כשהצלתם מחייבת הריגתו (או אפילו גרם הריגתו) של אחד". הגאון רבי אליעזר וולדנברג הוסיף: "מאי חזית שדמו של זה אדום מדמו של חברו? בהריגה ודאית אין חילוק בין יחיד לרבים".
ההלכה הזאת מבוססת על הרמב"ם: "אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כולכם – יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". כלומר, גם אם אלף אנשים עומדים למות, אסור למסור אפילו אדם אחד כדי להציל את כולם.
הכסף משנה, בפירושו על הרמב"ם, מתקשה: "לא ידענא טעמא מאי?… מוטב שייהרג הוא עצמו ואל יהרגו כלם". באמת, מבחינה הגיונית זה לא נשמע. למה להקריב אלף בשביל אחד? אבל הכסף משנה עונה בפשטות: "קבלה הייתה בידם ששפיכות דמים – יהרג ואל יעבור".
זו "קבלה", עיקרון מוחלט ללא פשרות. יהודי לא הורג. נקודה. אין סיבה בעולם שמצדיקה רצח. זו לא שאלה של חשבון מתמטי – אחד מול אלף. זו שאלה של עיקרון מוחלט: חיי אדם הם ערך עליון שאינו ניתן למדידה או להשוואה.
הרבי, ברשימותיו הפרטיות משנת 1944, בעיצומה של השואה הנוראה, מעמיק את ההבנה. הוא משווה בין החשיבה הפאשיסטית שמקריבה מיליונים למען המדינה, לבין החשיבה היהודית שלא מוכנה להקריב אפילו אחד. הרבי מסביר בשני מישורים.
ראשית, לכל אדם יש שליחות ייחודית בעולם. אנחנו פשוט לא יודעים מה הכוח של היחיד, מה הוא יכול לחולל. זוכרים את יוסף? עשרה אחים לכאורה שווים יותר מאח אחד. אבל בסוף התברר שדווקא האחד הציל את כולם מרעב. אי אפשר למדוד את הפוטנציאל של אדם במספרים.
שנית, וזו הנקודה העמוקה: כל אדם נושא ניצוץ אלוקי, והניצוץ הזה הוא אינסופי. איך אפשר להשוות בין אינסוף לאינסוף? איך אפשר לומר שאלף אינסופים גדולים מאינסוף אחד? ברגע שמדובר בערך מוחלט, לא שייכת מדידה כמותית.
הרבי מביא את המשנה בסנהדרין: "נברא אדם יחידי… לפיכך חייב כל אחד ואחד לומר בשבילי נברא העולם". זו לא רק אמירה מוסרית – זו אמת מטפיזית. כל אדם הוא עולם שלם, וכשאתה הורג אדם אחד, אתה מחריב עולם שלם.
הדילמה הזאת לא רק תיאורטית. נהג שרואה חמישה ילדים חוצים את הכביש ויכול לסטות ולפגוע בילד אחד בצד – מה יעשה? קטר רכבת שרואה אוטובוס על המסילה ויכול לשנות מסלול ולפגוע באדם בודד – מה ההחלטה הנכונה? ההלכה ברורה: אסור לפגוע ביחיד כדי להציל רבים.
זה נשמע קשה, אפילו אכזרי. אבל זו בדיוק הנקודה. ברגע שאנחנו מתחילים לחשב חיי אדם, לעשות חשבון של כמה שווה יותר וכמה שווה פחות – איפה זה נגמר? היום אחד מול חמישה, מחר חולה מול בריא, מחרתיים זקן מול צעיר. המדרון חלקלק ומסוכן.
היהדות אומרת: עצור! אין חשבונות בחיי אדם. כל חיים הם קדושים, כל נשמה היא עולם מלא. אנחנו לא אלוהים שיכולים להחליט מי יחיה ומי ימות. התפקיד שלנו הוא לשמור על החיים, לא לבחור ביניהם.
בעולם של היום, כשהחישובים התועלתניים שולטים בכל תחום, ההלכה הזאת היא מהפכנית. היא מזכירה לנו שיש ערכים מוחלטים, שיש קווים אדומים שאסור לחצות, שהאדם הוא לא מספר בסטטיסטיקה אלא צלם אלוקים. כל אדם. גם היחיד מול האלף.
