לפעמים אנחנו חווים את החיים הרוחניים שלנו כמו רכבת הרים פראית – עליות תלולות ירידות מסוכנות ועיקולים מפחידים. נדמה שיש לנו איזו בעיה יסודית של אי-יציבות, חוסר יכולת להתמיד ולהצליח. קורה אפילו שאנחנו חשים 'על הגובה' ברוחניות, בהתעלות והתרוממות רוח של אהבת אלוקים – אבל ברגע אחד הכול נמוג ונעלם, ומשם אנחנו נופלים לאיזו ריקנות פנימית, למצב רוח של פורקן ורצון לזרוק הכול. זו בעיה אקוטית עבור כל עובד אלוקים, ואנחנו משתוקקים למצוא לה פתרון. מאיפה זה בא? ואיך מטפלים במחלה הזו?
במאמר "ואלה תולדות" מ"תורת חיים" של אדמו"ר האמצעי, נלמד על הגנים היהודיים שזורמים בדמנו, ירושה מאבותינו הקדושים, נזהה את מפת הבעיות ונלמד איך לנצח את השיטה.
תוכן המאמר:
- אברהם – חסד עליון, המשכת האור האלוקי מלמעלה למטה, כי עבודתו הייתה באהבה רבה; יצחק – גבורה עליונה, העלאת האור האלוקי מלמטה למעלה, כי עבודתו הייתה ביראה.
- אברהם אבינו המשיך את אור האהבה האלוקית מלמעלה למטה, עד למקום הנמוך ביותר, וזה עורר את כולם באהבה אלוקית.
- יצחק אבינו עבד בפחד ויראת אלוקים, מתוך תשוקה להתעלות ולצאת מהמציאות. עבודה זו מתבטאת בחפירת הבארות כדי למצוא מים חיים שפורצים למעלה בתגבורת ובעוצמה גדולה.
- 'קליפת פלישתים' היא הוללות וליצנות, שנובעות מריקנות פנימית בלב ובנפש, שמביאה לפריקת עול גמורה. וזו משמעות סתימת הבארות על ידי הפלישתים: הנפילה ליפול לשחוק והוללות וקלות ראש מתוך השמחה והעונג באלוקות.
- לאחר מות אברהם סתמו הפלישתים את הבארות, אך יצחק חפר אותם מחדש ואותם הפלישתים לא סתמו. משמעות הדברים בעבודת השם: מתוך השמחה והעונג באלוקות המבוססות על התגלות אהבה מלמעלה עלולים ליפול לריקנות, הוללות וליצנות, כאשר האהבה תימוג. אבל כאשר עובדים את השם ביראה ופחד, מתוך לב נשבר ומרירות, מובטחים מפני נפילה ואף זוכים להתגלות מחודשת של האהבה.
