אחרי שחלפו שלושה חודשים מלידת משה, יוכבד חששה מהחיילים המצרים שבכל רגע היו יכולים לפרוץ את הדלת ולדרוש את הילד. בפניה עמדה החלטה קשה, והיא בחרה במהלך שנראה בלתי הגיוני לחלוטין: להטמין את בנה במי היאור – להכניס אותו ביוזמתה לתוך גדרות מחנה ההשמדה, היכן שאפשר היה לתאר גופות של תינוקות יהודיים שנסחפו מהמים.
האברבנאל מביע את תמיהתו העצומה: "מה ראתה אם משה רבנו להשליך את בנה ליאור? הרי כל הרע שחשב פרעה לעשות לישראל הוא להשליך את הילדים ליאור והיא בחרה ברצונה לעשות בידיה כל מה שנגזר עליה מהרע?! ואפילו התנחמה במה ששמתהו בתיבת גומא, אין ספק שתנחומים של הבל היו, כי אם יהפוך היאור את התיבה ימות הילד בתוך היאור, ואם ייקחהו איש, ישליכהו ליאור כמצוות המלך".
תמיהתו גדולה יותר לאור דברי הגמרא המספרת על הייאוש והצער בבית משה אחרי ההחלטה להוביל את הילד למי היאור. עמרם פנה למרים וזעק כלפיה: "היכן נבואתך?" על העתיד הנפלא הצפוי למשה. עמרם היה בטוח כי ההולכה ליאור היא סוף החיים של הילד.
התשובה לתעלומה זו טמונה בהבנה עמוקה של כוח האמונה. האסטרולוגים אמרו לפרעה כי מושיעם של ישראל אמור להיוולד בקרוב, אך הוא ימצא את סופו במים. ואכן הם צדקו, כי משה רבנו לקה בסופו של דבר במי מריבה. כשפרעה שמע זאת, החליט להפעיל מוקדם את המזל הרע של המים וגזר להשליך את התינוקות למי היאור.
מה עשתה יוכבד? השתמשה באותה טכניקה עצמה. היא החביאה את משה בתוך המים וכך התרשמו האסטרולוגים שהגזירה הושגה ומושיעם של ישראל טבע במים. ואכן אחר כך בוטלה הגזירת "היאורה תשליכוהו" וילדי ישראל ניצלו.
המהלך הנועז הזה מקבל משמעות עמוקה יותר כאשר בת פרעה מגיעה ליאור ומוצאת את התיבה. היא רואה תינוק עברי בוכה, רחמיה מתעוררים, והיא מחפשת מינקת לילד. מרים, שעמדה מרחוק, מציעה את יוכבד כמינקת, ובת פרעה קוראת לילד בשם "משה" – על שם "מן המים משיתיהו".
כאן עולה תמיהה נוספת: איך יתכן ששמו הנצחי של גואל ישראל, איש האלוקים שידעו ה' פנים אל פנים, ניתן בידי אישה מצרית ועוד על שם היאור המצרי? הרי למשה היה בוודאי שם יהודי שנתנו לו הוריו? התורה כותבת שמשה הונח ביאור שלושה חודשים אחרי הלידה, ואם כן היה לו שם שניתן בעת הלידה.
ואכן, במדרש מובאים שמות שונים שקראו לו הוריו, כמו "יקותיאל" ו"טוב". אך המדרש מגלה: "אמר ה' למשה, מכל שמות שקראו לך, איני קורא לך אלא בשם שקראתיך בת פרעה".
יתרה מזאת: השם "משה" אינו מדויק מבחינה לשונית. השם נועד לבטא את היותו משוי מן המים ולכן היו צריכים לקרוא לו בשם סביל כמו "משוי" או "נמשה" ולא "משה" שמשמעותו שם פועל – כמי שמושה אחרים מן המים.
הספורנו מבאר את העומק שבדבר: "'ותקרא שמו משה' – ממלט ומושה את אחרים מצרה. 'ותאמר כי מן המים משיתיהו' – הטעם שקראתיו משה להורות שימלט את אחרים, כי אמנם משיתיהו מן המים אחר שהיה מוטל בתוכם, ואולם זה לא היה כי אם בגזרת עליון שימלט הוא את אחרים".
זהו המסר העמוק של הסיפור כולו: יוכבד לוקחת את משה וטומנת אותו דווקא שם, בתוך מי היאור, כדי להעביר לפרעה את שיעור השיעורים – הטבע הוא לא מציאות יוצרת, אלא מציאות נוצרת. הטבע הוא בסך הכול כלי עבודה ביד היוצר, ולכן היאור עצמו הפך להיות מקור ההצלה של משה. כשאלוקים רוצה – האויב עצמו יאמר הן.
לכן השם "משה" נבחר דווקא בצורת פועל – כי תפקידו של משה אינו רק להינצל, אלא להציל אחרים, ללמד את העולם כולו כי "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".
