אחת השאלות המרתקות ביותר בעבודת ה' נוגעת למצוות התפילה. מדוע ציווה עלינו הקב"ה להתפלל ולבקש את צרכינו שלוש פעמים ביום? האם הקב"ה אינו יודע מה אנו צריכים? והאם אין זה מוזר שלפי ההלכה, קבלת השפע מותנית בכך שנבקש אותו תחילה?
ספר העיקרים מציג את הקושי בצורה חדה: "מה שגרם לאנשים לפקפק בתועלת התפילה… וזה שהם אומרים שלא יימלט הדבר מחלוקה: או שנגזר מה' טוב מסוים על אדם או שלא נגזר, אם נגזר – אין צורך בתפילה ואם לא נגזר – איך תועיל התפילה לשנות רצון ה'? לגזור עליו טוב לאחר שלא נגזר?!".
כדי להבין את עומק העניין, נתבונן בשם מצוות התפילה עצמה. בעוד שבלשונות אחרות המילה המקבילה ל"תפילה" היא "בקשה" (prayer באנגלית), בעברית המילה "תפילה" נושאת משמעות ייחודית. מקור המילה "תפילה" הוא מלשון חיבור והתקשרות, כמו שאמרה רחל אמנו "נפתולי אלוקים נפתלתי". רש"י מפרש: מלשון חוטים ופתילים שנמשכו ביני ובין אחותי. באופן דומה, במשנה במסכת כלים מופיע הביטוי "התופל כלי חרס", שפירושו מחבר שכבת טיט אל הכלי.
כך, כפי שמבאר הרבי מליובאוויטש, התפילה היא הרבה מעבר לבקשת צרכים. היא "פתילה" רוחנית שנמשכת מהאדם אל הקב"ה, יוצרת חיבור ומייצרת קשר. התפילה היא הרגע שבו האדם פורץ את מסגרת הנפרדות שלו ומתמסר אל המציאות האלוקית.
דוגמה מוחשית לחשיבות הבקשה ניתן לראות כבר בתחילת הבריאה. התורה מספרת בפרשת בראשית: "וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה". רש"י מפרש: "ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מי מכיר בטובתן של גשמים. וכשבא אדם וידע שצורך הם לעולם, התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים".
הנה כי כן, השפע הראשון שירד לעולם לא ירד עד שבא האדם וביקש. למרות שהאדמה הייתה זקוקה לגשם – ואין צורך יותר בסיסי מזה – בכל זאת לא נפתחו השמים עד שנברא האדם והתפלל: "ריבונו של עולם, תן טל ומטר לברכה על פני האדמה".
דוגמה נוספת ומדהימה ניתן למצוא בסיפור אליהו הנביא בהר הכרמל. לאחר שנשבע שלא ירד גשם בשל עבודה זרה, הייתה בצורת קשה במשך שלוש שנים. לבסוף, התגלה אליו הקב"ה ואמר: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה". אליהו הלך והוכיח את צדקת ה' במעמד הר הכרמל, אבל אחרי סיום המעמד, "אליהו עלה על ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם ראשו בין ברכיו" – כלומר, התפלל לירידת גשמים.
עולה כאן שאלה מתבקשת: מדוע היה צריך אליהו להתפלל? הרי ה' כבר אמר שיוריד גשם! הנצי"ב מוולוז'ין מסיק מכך עיקרון יסודי: "אפילו בזמן שהקב"ה רוצה להשפיע טובה בבירור ואין השעה צריכה לעורר רחמי שמים, מכל מקום כך רצונו יתברך שיתפללו מקודם".
ייתכן שהדבר קשה להבנה בתחילה. נחשוב על אבא שמצווה את בנו: "מדי בוקר עליך לפנות אלי בהודעה ולבקש חדר לגור בו, בגד ללבוש וארוחת בוקר". או נתאר עירייה שתאמר לתושביה: "עליכם להגיש בקשה מסודרת מדי בוקר כדי לקבל כביש מסודר ואיסוף אשפה". זה לא עולה על הדעת, כי מה שמגיע מגיע, ומה שלא מגיע – לא יועיל לבקש.
אולם כאן טמונה התובנה העמוקה: המטרה של התפילה אינה לידע את הקב"ה מה אנחנו צריכים. המטרה היא לייצר בנו תלות והצטרכות כלפיו. התפילה נועדה להפוך את תפישת המציאות השגרתית שלנו. בעוד שמציאות החיים המודרנית מתאמצת לייצר הרגשה של שליטה מוחלטת – המדע מתאמץ להפיק פתרונות לכל בעיות חיינו כדי לייצר אדם שאינו תלוי בשום גורם חוץ ממנו עצמו – התפילה מחדדת בנו את ההכרה ש"הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גבירתה, כן עינינו אל ה' אלוקינו עד שיחננו".
זהו הרגע בו יהודי עובד ה' נולד. לא מדובר בעוד רגע חשוב בחיים, אלא ברגע הלידה של היהודי כישות רוחנית, כי רק דבר אחד יכול לגרום לנו לפתוח את העיניים למעלה: ההבנה שהקב"ה משלם לנו את המשכורת ומספק את כל צרכינו.
יש לציין שאין זה בגלל שהקב"ה צריך את הבקשות שלנו, אלא הוא צריך את הקשר שנוצר באמצעות בקשות הצרכים. זה כמו אבא שמחכה שבנו יתקשר הביתה, וכאשר הבן אינו מתקשר, הוא עוצר לו את השפע לזמן קצר. כמובן, המטרה אינה עצירת השפע, אלא הרגשת הקשר של הבן, והשפע הוא רק האמצעי לעורר זאת.
יש כאן אולי לקח חשוב לחיים: העובדה שחסר לנו משהו היא לא חיסרון, אלא מתנה. כך מוסבר בברכת "בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת" – אנו מודים על כך שהקב"ה ברא אותנו עם חסרונות. מדוע? כי רק העובדה שחסר לנו גורמת לנו לצאת מאזור הנוחות ולהרים את העיניים למעלה.
זה גם מסביר את העונש שהעניק הקב"ה לנחש – שמזונו יהיה מהעפר. לכאורה מה העונש בכך? הרי זה שכר גדול שאינו צריך לעמול על מזונו! התשובה היא שזה העונש הגדול ביותר – מי שלא חסר לו כלום ואינו צריך לבקש שום דבר, הוא מנותק מהמקור האמיתי של החיים.
ברמה המעשית, הגמרא אומרת "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים", ואחד ההסברים למילה "קבע" הוא שאינו מחדש בה דבר. רש"י מפרש: "שהיא אותה תפילה של אתמול". בהתאם לכך מפרשים חסידים כי יהודי צריך לחדש בכל יום קטע אחד בתפילתו. גם אם איננו מסוגלים להתרכז לאורך כל התפילה, אפשר להתמקד מדי יום בקטע אחד ולהבין את פירוש המילים שלו, ובמשך הזמן להקיף את כל מזמורי התפילה.
התפילה, אם כן, היא לא רק דרישה לסיפוק צרכים, אלא הזדמנות יומיומית להכיר בתלות שלנו בקב"ה ולבסס את הקשר אתו. כאשר אנו מתפללים מתוך הבנה זו, התפילה הופכת ממשימה לחוויה טרנספורמטיבית שמשנה את היחס שלנו למציאות ולבורא עולם.
