מחלוקת ידועה קיימת בין בית הלל ובית שמאי לגבי סדר הדלקת נרות החנוכה. בית שמאי סוברים שביום הראשון מדליקים שמונה נרות, וכל יום פוחתים והולכים עד שביום האחרון מדליקים נר אחד. לעומתם, בית הלל סוברים שביום הראשון מדליקים נר אחד, ובכל יום מוסיפים נר עד שביום האחרון מדליקים שמונה נרות.
המחלוקת הזו מעוררת תמיהה: מדוע בכלל צריך להשתנות מספר הנרות מיום ליום? הרי בבית המקדש הדליקו מדי יום את כל שבעת הנרות! יתרה מזאת, גישת בית שמאי נראית תמוהה במיוחד: האם יהודי יורד?! האם מותר להסתפק היום בחצי ממה שעשינו אתמול?! הרי הכלל הגדול במצוות הוא "מעלין בקודש ואין מורידין"!
אלא שמאחורי המחלוקת הטכנית לכאורה, מסתתרת תפיסת עולם שלמה לגבי הדרך הנכונה להתקדמות בעבודת ה'. האם להתמקד במלחמה ברע או בהוספת טוב? האם לשים דגש על "סור מרע" או על "ועשה טוב"?
בית שמאי מייצגים את הגישה הראשונה: המלחמה ברע. לשיטתם, השלב הראשון הוא לסלק את החושך, ולכן יש להתחיל עם עוצמת אש מלאה. הרעיון הוא שכדי לסלק רע מהנפש – למשל להיאבק בתאוות לשון הרע – נדרשים בהתחלה כוחות אדירים לנצור את הפה. רק אחר כך, כשמתרגלים לחיים כאלו, אפשר להוריד רגל מהגז.
זו הסיבה שבית שמאי דחו את הגר שביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת. לא שהם לא רצו לקרב אותו – הרי שמאי עצמו אמר "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" – אלא שלשיטתם, ההתחלה חייבת להיות ברצינות מוחלטת. קודם תוותר על משהו, תוכיח מחויבות, ורק אחר כך נתחיל ללמוד.
לעומתם, בית הלל מייצגים גישה הפוכה: התמקדות בטוב. הם מאמינים שהאדם הוא טוב בטבעו, ואילו הרע הוא רק ניסיון ומעטה חיצוני. לכן, במקום להילחם ברע, הבה נאיר את הטוב האלוקי הקיים באדם בטבעיות. וכשמאירים אור – הולכים ומוסיפים בהדרגה. בשבוע הראשון לומדים תורה חמש דקות, בשבוע השני עשר דקות, וכך הלאה.
זו הסיבה שהלל קיבל את אותו גר באהבה ולימד אותו: "דעלך סני לחברך לא תעביד". הוא האמין שהמאור שבתורה יחזיר אותו למוטב, ולא דרש ממנו ויתורים מראש.
המחלוקת הזו באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים. בחינוך למשל: כשילד עושה מעשה שלילי, האם להתמקד בענישה ובהחלשת החלק השלילי, או לחילופין לערוך מבצע חיובי של התנהגות טובה ולחזק את הנפש האלוקית שלו?
או בעולם הזוגי: כשבני זוג חווים משבר, האם להתמקד בניתוח הבעיות ובהבנת הסיבות שגורמות להם לפגוע זה בזה, או שמא להתמקד בחיזוק הקשר החיובי ביניהם?
ההלכה נפסקה כבית הלל, וזה מלמד אותנו שהדרך המועדפת היא להתמקד בטוב. כמו שאמר האדמו"ר מקוצק: "סור מרע – על ידי ועשה טוב". כשמרבים באור, החושך נדחה מאליו. כשמעצימים את הטוב, הרע מאבד את אחיזתו.
זהו גם ההבדל בין שתי אסכולות בפסיכולוגיה: האסכולה הישנה שהתמקדה בהצפת נבכי הרוע האנושי, מול הפסיכולוגיה החיובית המודרנית. פעם אמרו: "אמור לי מה הבעיות שלך ואומר לך מהיכן הן נובעות". היום אומרים: "אמור לי במה אתה טוב ואומר לך איך לעשות את זה עוד יותר טוב".
נמצאנו למדים שהדרך להתקדמות אינה דווקא דרך המלחמה והמאבק, אלא דרך הוספת האור. כמו שאמר הרב יואל כהן: "עניינה של תורת החסידות הוא להאיר את הטוב בכל דבר". במקום להתמקד במה שחסר, נתמקד במה שיש. במקום להילחם ברע, נרבה בטוב. וכך, צעד אחר צעד, נר אחר נר, נאיר את העולם כולו.
