כשילד שובר דלת בבית הספר, איך נכון להגיב? כשזוג חווה משבר, מה הדרך הטובה לסייע להם? ההתלבטות בין ענישה לחיזוק, בין מלחמה ברע להעצמת הטוב, היא דילמה המלווה כל מחנך, מטפל והורה. בשנים האחרונות מתחוללת מהפכה בגישה לשאלות אלו, מהפכה שניתן להמשיל אותה למעבר מאנטיביוטיקה לפרוביוטיקה.
באנטיביוטיקה, התרופה פועלת על ידי הריגת החיידקים המזיקים. לעומתה, הפרוביוטיקה פועלת על ידי חיזוק החיידקים הטובים במעי, שבתורם מונעים את התפשטות החיידקים המזיקים. שתי הגישות מגיעות לאותה מטרה, אך בדרכים הפוכות לחלוטין.
בעולם החינוך, הגישה המסורתית דגלה באנטיביוטיקה חינוכית: כשילד שובר דלת, מענישים אותו – שבועיים בלי מחשב, בלי משחקים. מטרת הענישה היא להחליש את החלק השלילי, להילחם ברע. אך יש גישה אחרת: לסכם עם הילד על מבצע חיובי של התנהגות טובה, שבסופו מצפה פרס משמעותי. הגישה הזו רואה את הנפש האלוקית של הילד ופועלת לחזק אותה.
בטיפול זוגי חל מעבר דומה. בעבר, הגישה המקובלת הייתה לנתח את הבעיות, לחפש את שורשי הקונפליקט, להבין מדוע בני הזוג פוגעים זה בזה. היום, מטפלים רבים מעדיפים להתמקד בחיזוק הקשר החיובי: לעודד את בני הזוג לצאת יחד לסופשבוע, לחוות חוויות משותפות, לחדש את הרומנטיקה. הרעיון הוא לחזק את התשוקה הטבעית של האדם לחיי זוגיות טובים.
סיפור מרתק ממחיש את כוחה של הגישה החיובית. אישה יהודייה שהייתה נשואה לגוי עמדה להתנצר. היא הגיעה להרצאה של הגברת ברוניא שייפער וסיפרה על כוונתה. במקום להוכיח אותה או לדרוש ממנה לעזוב את בעלה הגוי, המרצה פשוט נתנה לה פמוט קטן וביקשה להדליק נרות שבת. האישה עשתה זאת, ובדרך פלאית, חייה התמלאו באור. היא לא הלכה לכנסייה, ובהדרגה התחזקה ביהדותה.
התפיסה הזו חודרת גם לעולם הפסיכולוגיה. האסכולה הישנה התמקדה בחקר הטראומות והבעיות הנפשיות. לעומתה, הפסיכולוגיה החיובית מתמקדת בפיתוח החוזקות והכישרונות של האדם. במקום לשאול "מה הבעיות שלך?", שואלים "במה אתה טוב? איך נעצים את זה?"
דוגמה יפה לכך מגיעה מסיפור על אדמו"ר מוויז'ניץ. הוא נכנס לחנות תכשיטים לקנות שעון, וביקש את חוות דעתה של אשת המוכר לגבי הבחירה. כשהגבאי תהה מדוע קנה שעון כשלרבנית כבר יש אחד, הסביר האדמו"ר שיום קודם שמע את המוכר גוער באשתו על שלא מכרה דבר שבועיים. הוא החליט להעצים את כבודה בעיני בעלה.
הרבי מלובביץ' הדגיש נקודה זו במכתביו. כשמעירים לילד, אסור שהביקורת תעורר בו תחושת חוסר אונים או ייאוש. להיפך, צריך לחזק את האמונה שלו ביכולתו להתגבר על הקשיים. כשהרבי עצמו היה צריך להעיר לשליח שטעה בהדלקת נרות בבית הלבן, הוא לא השפיל אותו אלא אמר: "ממך ציפיתי ליותר גאון יעקב!" – מילים שמעצימות את האמונה ביכולת.
החיים, כפי שמלמדת הפסיכולוגיה המודרנית, הם נבואה המגשימה את עצמה. אם נצפה לרע – נקבל רע. אם נאמין בטוב – נקבל טוב. כשמתעורר הטוב העצמי שבאדם, המנוע הפנימי שלו, שום דבר לא יכול לנצח אותו. כמו אותה אישה שגילתה את האור בנרות השבת, כמו אותו מוכר שזכה להערכה מחודשת מאשתו, כך כל אדם יכול לגלות את האור הפנימי שבו – אם רק נאמין בו ונעצים אותו.
